[1] זהו המעשה בסוגיין, שבתחילה אמר של אבותי ואכלתיה שני חזקה, ובסוף אמר שבאמת הוא זה שקנה אותה, אלא שדומה עליו כאילו היתה של אבותיו.

[2] כגון שהיה אומר בתחילה של אבותי ולא של אבותיך, שלא נאמן לומר שקנאה מאבותיו.

[3] כגון שאמר שאבותיו לקחו מאבותיך, דנמצא שבאמת היא שלו מאבותיו ולא עקר כלום.

ומספקא לר"י בתד"ה ומודו, אם טען כן אחר שיצא מחוץ לב"ד וחזר. וברשב"א פשיטא ליה שאם יצא גם בכה"ג אינו חוזר וטוען, דחיישינן שמא בחוץ קרוביו למדוהו לטעון כן.

[4] ביארו תוס' דכל מה שאמרינן בסוגיין בשם רבא דעדות מוכחשת היא ולא נאמנים, זה דוקא ללישנא דעד זומם חידוש הוא, שבהכחשה איה"נ נפסל למפרע ולא נאמנים גם בעדות חזקת אבות. אולם ללישנא דפסידא דלקוחות איה"נ שלא יחלוק רבא עם רב נחמן, ומודה שבמה שהוכחשו הוכחשו ובמה שלא לא.

[5] והטעם, משום דחשוב כאן הכל עדות אחת היות שאין עדות חזקת אבות בלא עדות חזקת ג' שנים כלום, דאם יש לשני חזקה ג"ש אפי' שלראשון יש חזקת אבות הדין עם השני. ולכך כיון שהוכחשה עדות חזקה הוכחשה נמי עדות חזקת אבות לרבא. וע"ע באחרונים.

[6] ראה ברשב"ם ד"ה וזו באה וכו'. שכתב שאחד מכת זו ואחד מכת זו שרוצים להצטרף לעדות אינם נאמנים לכו"ע, דממ"נ אחד מהם פסול והוי חצי עדות.

[7] כן העמידה הגמ' אליבא דרב נחמן שהוא סובר כרב הונא, שכל כת יכולה לבוא ולהעיד בפני עצמה, וס"ל דאפי' בענין אותה עדות, כמו בסוגיין שאף שהוכחשו בעדות חזקה מ"מ נאמנים בעדות השניה שאחד מהם אכל ג' שני חזקה.

[8] ודוקא לאחד מעדיה - רשב"ם ותד"ה ואם ניסת, דלכל העולם אסור משום ספק אשת איש. וגם לאחד מעדיה אסורה להנשא לכתחילה ומיירי הכא בדיעבד.

[9] וכתבו תד"ה אבל, דהא דמודה כאן ר' מנחם ב"ר יוסי ומטעם זילותא דבי דינא, זה דוקא אם ניסת בפועל, אבל אם רק התירוה להנשא ל"ש כ"כ זילותא לחזור מההיתר, דהיות שבין כה צריכים ע"י שבאה כת שניה לחזור ממה שהתירוה לכל העולם, דהא עתה גם לרבנן אינה מותרת אלא לעדיה, וס"ל לר' מנחם ב"ר יוסי שא"כ אינו כ"כ זילותא אם נוסיף ונאסור אותה גם לעדיה. ורק אם כבר ניסת ונאסור אותה לבעלה יש בזה זילותא לב"ד.