[1] ופירש רשב"ם בד"ה אמר ליה, שמה שאמרה הגמ' איכא עלה קלא דארעא דיתמי, הכוונה שיודעים העולם שירדת אליה בתורת משכנתא ושרק עכשיו שלמו שני המשכנתא, וא"כ לא תוכל לטעון לקוחה בידי ע"י שני חזקה בלא שטר, דהיה לך להזהר בו, דעצם הדבר שהיתה משכנתא הוא מחאה.

ותד"ה אכבשיה חולק, וס"ל שודאי לא היה ידוע שבאה לידו בתורת משכנתא, דא"כ לא היה טועה בזה רבא בר שרשום. ולכך פירשו הם בתד"ה לקוחה, שרק יצא קול שהקרקע עתה של יתומים [ולא לגבי המשכנתא], ולכך אמר לו אביי שאין לך מגו, כי לא הייתה טוען ברצון לקוחה בידי נגד הקול.

[2] כתבו תד"ה אמור, דאף שיכול לטעון לקוחה, מ"מ אסור לו להפרע מהם את החוב, כיון שקטנים לאו בני מיעבד מצוה, ורק לטעם צררי יכול לעשות כן אם יודע שאביהם לא התפיס לו צררי. ועי' באחרונים שדנו האם הרשב"ם שפירש הסוגיא אליבא דמ"ד פריעת בע"ח מצוה חולק על תוס'.

[3] נחלקו הרשב"ם והר"ח מה היתה הודאתו, דרשב"ם פירש שהיתה הודאתו שהוא קרוב יותר, ולענין אכילת פירות יש עדים שזה הגובר אכלן. אולם ר"ח לא גורס תיבות: בסוף אודי ליה דאיהו קרוב טפי, אלא גורס: לסוף אייתי [רב אידי] סהדי דאיהו קרוב, וא"כ הוי רב אידי ודאי והגובר ספק. ולענין אכילת פירות אין עדים.

[4] לרשב"ם ד"ה אהאי, טעם רב חסדא - דכיון שכל מה שקיבל הדקל הוא מחמת הודאתו, והוא עצמו אמר עד עכשיו שהוא הקרוב טפי, וא"כ אכל פירות כדין - כל דאלים גבר, ולכך לא מוציאים. והר"ח מפרש, דהיות שיש מגו שיכל לומר לא אכלתי בכלל פירות, א"כ גם כשאמר שאכל נאמן לומר אכלתי ושלי אכלתי [דהעדים אמרו רק שרב אידי קרוב אבל לא שהשני לא קרוב].

[5] רשב"ם בריש עמ' ב' פירש דכיון שלא כדין החזיק עד עתה ישלם הכל. ור"ח פירש דכיון שעל הקרקע אין לו מגו ויוצאת מחתחת ידו, יוצאים גם הפירות עמה.

[6] וכתב הרשב"ם בד"ה נאמן, שעכ"פ צריך להשבע שבועת היסת על הפירות שאכל - שקנאם.