[1] רשב"ם בד"ה ואמרי לה, פירש שנוח לו לערב שיהיו הרבה קרקעות ללוה, שכשיבוא המלוה יגבה מן הלוה ולא ממנו, וראה עוד בתד"ה קבלן.

[2] כתב רשב"ם שהרישא שאמרה שאומן ואריס אין להם חזקה, אינה מדברת באופן הזה שבאו עדים ואמרו שבפנינו הודה המערער שמכרו להן, ורק הסיפא דבן אומן מדברת באופן זה. וזהו דוחק, וכמו שכתבו בתד"ה כגון, ולכן תוס' העמידו שטענו הם בפנינו הודה, וכדלקמן.

[3] הנה תוס' העמידו סוגין שאמרו בני אומן או אריס: בפנינו הודה המערער לאבינו שמכר לו לזו השדה, ולכך בזה יש חילוק בין אומן לבין בנו, דאומן לא נאמן בטענה זו דאין לו מגו דלקוחה בידי, אבל לבן יש מגו שהיה טוען למערער אתה מכרת לי.

[4] דאף שנאמן במה שטוען שהודה המערער לאביו, מ"מ ההודאה גופא לגזלן לאו הודאה, דהיא מפחד ולא מחמת שכך היה.

[5] זוהי הגירסא לרשב"ם ולתוס' בתי' הראשון, בסוגייתינו.

[6] כ"כ הרשב"ם שיש שגורסים כן בסוגייתינו, והדין אמת אף שלא נראה שזה מה שאמר רבא.

[7] בתחילה אמר ר"י שבמקרה זה איה"נ יש לו חזקה, ואח"כ יישב גם את הסוברים שאין לו חזקה.

[8] כתבו בתד"ה מגורשת, שכל זמן שלא ייחד קרקע למזונותיה, ודאי שלא יהיה לה חזקה, דמה שאכלה אכלה במזונותיה. וסוגיין מיירי שייחד לה עוד קרקע למזונותיה והיא החזיקה בקרקע אחרת ולכך הוי חזקה. אולם הרשב"ם חולק, וס"ל דבכל ענין הוי חזקה, דאינו מייחד לה קרקע למזונותיה כיון ששונא לה, ובטורח נותן לה מזונות בצמצום כשיחייבוהו ב"ד.

[9] אולם לא ראו העדים נתינת מעות, דאם ראו עדים נתינת מעות זה תלוי במחלוקת רב ביבי ורב הונא לקמן - רשב"ם ד"ה אין ראייתו.

[10] כתבו תד"ה אבל בתירוץ הראשון, שמיירי בשטר ראיה שאחר הקנין, אבל בשטר קנין עצמו אמרינן התם במתניתין גבי קנה שדה מלוג של אשה מבעלה, שאפי' שחתמה לו האשה ג"כ לא קנה [דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי], והשוותה שם המשנה את דין זה עם דין לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעה"ב. אולם לשאר התירוצים שבתוס' אין הכרח זה.

[11] כמבואר בסוגיא וברשב"ם ד"ה לא שנו שהם שיטה אחת.