[1] כגון שטרי מתנה שאין בהם אחריות, ושטרי מכר אף שיש בהם אחריות, מ"מ העדים מוציאים כבר את הקול, ולכן דינו לטרוף ללקוחות בשעת מכירה, ולכך תלוי אם יודעים את יום ההקנאה.

[2] בזה בכל מקרה כותבים ליום שעומד בו, דאל"כ הוי מוקדם ופסול, דהיות שהשטר יוצר את השעבוד, אם נכתוב בו זמן קודם שהוא נעשה נפסיד לקוחות חינם, וזו שיטת רשב"ם.

[3] הרשב"ם בסד"ה להנך הביא, שאמנם ר"ח פירש אחרת מדבריו, וס"ל שרק בשטרי גיטין יש להקפיד לכתוב דוקא את היום שעומד בו, וצריכים לכתוב ולחתום באותו יום, אולם בשאר שטרות כותב את יום ההקנאה אף שהשטר וחתימתו נעשו ביום אחר. ועי' ברא"ש סי' ל"א שפירש שיטה זו, דאף שמי שלווה בצינעה לווה, מ"מ כיון שבעין יפה שיעבד יש קול לקנין.

[4] כן נראה הבנת המהרש"ל בתוס', ולכך הגיה בסוף התוס' אחר שאמרו שמינך לא חשוב משמעות והוי הבל, להוסיף תיבות: או לא. ועי' בתוס' רא"ש שבשטמ"ק. ולקמן בתד"ה אבל פירשו עוד פירוש, וגם כתבו שרב הונא שאל וכו'.

[5] כגון יוסף בן שמעון המוציא שטר חוב על ראובן, וטוען ראובן שחייב ליוסף בן שמעון אחר ולא לו ושנפל מאותו אחר ואתה מצאתו, ואמרינן שלא חיישינן לנפילה כזו, ר"ל לומר שנפל מאותו יוסף בן שמעון ושבדיוק יוסף בן שמעון אחר ימצאנו, כן פירש רשב"ם. ובתד"ה לנפילה פירשו, שכיון שאנו מדברים על איש מסויים לזה לא חיישינן לומר שמא נפל ממנו, אבל כשמדברים על שטר שלא כתוב בו שם, שאז יש לחוש שמא נפל מכל אחד ואחד מהעולם בזה כן חיישינן.