[1] אם את של ישראל פדו - כ"ש שהם פודים את עצמם. ואפי' מי שהיה מהלוים פחות מבן חודש באותה שעה - שלא פדה את בכור ישראל וכן אהרן שג"כ לא פטר בכל הם בעצמם נפטרו, כי כל הלוים הוקשו זה לזה. ומקרא ד"והיו לי הלוים" - ילפינן שבהויתן יהיו, ושגם לדורות הם פוטרים את עצמם.

[2] אם הפקיע השה של הלוים את הפטרי חמור של ישראל במדבר, דין הוא שתפקיע את של עצמם. אולם אביי דחה, דא"כ שיפטרו ג"כ את הבכור בהמה טהורה של עצמם כמו שבהמתם פטרה את של ישראל.

[3] דכתיב "קדש לי כל בכור בבני ישראל", ודין זה הוא בין בבכור אדם ובין בבכור בהמה. ולר' יוחנן האי קרא גם על הבכורות שנולדו במדבר.

[4] ביאר ר' אלעזר את דעתו - מדכתיב "לי יהיו" בהוייתן יהיו, שתמיד היו קדושים.

[5] דהא כתיב "והיה כי יביאך וגו' והעברת כל פטר רחם" משמע שעד עכשיו לא קדשו, והוא מוקים לה לקרא ד"קדש לי כל בכור דקאי רק על הבכורות שנולדו במצרים.

[6] דהרי כתיב "פקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חדש ומעלה" - ובן חדש ודאי במדבר נולד דהא האי מעשה בשנה שנית הויא. וס"ל לר"ל שעכ"פ אף שקדשו בתחילה שוב פסקו משעת החשבון של חומש הפקודים ואילך, עד שנכנסו לארץ ואז חזרו לקדש.