[1] שכל קדושת הבהמה היתה רק להמכר ולהביא בדמיה קרבן אחר. ומבואר במשנה שכל זה נוהג בכל הקרבנות חוץ מן הבכור ומער בהמה, שאפי' היו בעלי מומים מהתחלה - חלה עליהם קדושת הגוף, ודינם כאילו קדם הקדשן למומן, והטעם משום שבכור מתקדש מעצמו כשפטר את הרחם, וכן במעשר בהמה כתיב "כל אר יעבור תחת השבט - לא יבקר בין רע לטוב" ואפי' שיש בו מום קבוע הוא קדוש. ודינם הוא, שאף שאינם קרבים למזבח במומם, הבכור ניתן לכהן, והמעשר נאכל לבעלים.

[2] דסבר קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות.

[3] ונפדים בלא מום, ומטעם שלא יהיה טפל (ולד) חמור מן העיקר (אמו בעלת מום - שהוקדשה).

[4] ובאופן שהמום היה רק בדוקין שבעין - שאינו מום שכל כך ניכר, אבל במום הניכר כיון שפסול לגבי מזבח לא שייך לחייב אותו כרת. וכאן יש חילוק שאחר פדיון פטור מכרת.

[5] אכן זה רק כשלא פדה אותם שאי אפשר לפדות אותן אחרי שמתו משום דבעינן העמדה והערכה, אולם אם פדה אותן ומתו מותרים.

[6] וכך ר' אלעזר תני במשנתנו - "השוחטן בחוץ חייב" - וכוונתו שחייב מלקות (אבל פטור מכרת, רש"י).

[7] דין קדשי מזבח יתבאר בעמוד הבא.