[1] הקשו התוס' (בד"ה הכי), הא ב"ש ס"ל שאין מכסין באפר - דבעינן דוקא עפר. ותירצו: א) דאה"נ דמה שאמרה המשנה דאפר כירה מוכן הוא - הכוונה לשאר דברים. ב) דוקא אפר אוכלין שאינו מגדל צמחים אסרו ב"ש לכסות בו, אבל הכא מיירי באפר שמגדל צמחים.

[2] וכמו שאמר רב יהודה אמר רב, וכן הביאה הגמ' ראיה מברייתא. וכתבו התוס' (ד"ה אמר) דהכי הלכתא, ואפי' ר"ש מודה הכא שהוא מוקצה משום דהוא נולד גמור, דמעיקרא עצים והשתא אפר, (אולם ע' בר"ן). אכן כתבו התוס' (בשם הר"ר יצחק), שמוקצה אינו אסור לטלטל ביו"ט בשביל אוכל נפש ושמחת יו"ט, ולכן מותר לסלק אפר כדי לאפות הפשטידא הגם שאינו ראוי לצלות ביצה.

[3] כן הביאו התוס' בשם הירושלמי, שאם שחט שרי הגם שהוסק ביו"ט כדי לא לעקור מצות כיסוי.

[4] פירש רבא דהכנתו של אדם היא לודאי ולא לספק. ורב ייבא פירש שחששו שאם נאמר לו לכסות ביו"ט יבוא להתיר את חלבו, דיאמר דביו"ט לא היו אומרים לי חכמים לטרוח ולכסות, לולא דקים להו דהוא חיה.

[5] שאינו ודאי שיצטרך לו - ומיקרי שהכנתו על ספק. אכן כשהכניס עפר כדי לכסות בו דם ציפור, שודאי הוא לו שעתיד הוא לשחוט מיקרי שהכין לודאי. אכן לפי מה דפליגי בה במערבא, ואיכא מ"ד דכוי אינו כצואה - חשובה הכנה לצואה הכנה ודאית.

[6] ופליגי בזה במערבא: רבי יוסי בר חמא ורבי זירא, ואמרי לה רבא בריה דרב יוסף בר חמא ורבי זירא, חד אמר כוי הרי הוא כצואה (דהיינו שצואה היא ספק), וחד אמר כוי אינו כצואה (דצואה חשובה ודאי, והכנה לצואה לא מועילה לכוי שהוא ספק).