[1] לפירש"י בתחילה סברה הגמ' שדיוק המשנה "שניהם חייבים" - ה"ק: רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ולפ"ז אם אבד אחד מן השוורים גובה מהשני והקשתה הגמ' איך יתכן הרי רק אותו שור תם שנגח הוא משתלם מגופו והשני לא, ואם אחד מהם אבד פשיטא שלא משתלם מהשני. ולכן מעמידה הגמ' שהחידוש ב"שניהם חייבים" בא לומר להיפך, שדוקא אם שניהם נמצאים אז יכול לגבות, אבל אם אבד אחד מהם לא. אולם התוס' (בד"ה ש"מ) תמהו, דאיך יתכן בכלל שתהיה הו"א כזו לרבא מפרזיקא לומר שאם אבד אחד ישתלם מהשני, הא להדיא איתא בסיפא דמתניתין: "אחד גדול ואחד קטן המוציא מחברו עליו הראיה" ומבואר שכשאבד אחד מהן לא משתלם מאותו שנשאר. ולכן מפרשים שרבא מפרזיקא דייק מהמשנה מה יהיה הדין בשני שוורים שהזיקו שור בודאי - שאז אולי הם חשובים כחד גופא, ואם אי אפשר להשתלם מאחד מהם - כגון שאבד ישתלם מהשני.

[2] כך העמידה הגמ' את המקרה של המשנה, והוי עליו שומר שכר.

[3] ואם נשאר מותר יתן לשל לפניו וכו'.

[4] כיון שהניזק הראשון הוא הקודם בשעבודו על השור.

[5] ולכך הניזק הראשון שותף עם הבעלים בשור השוה מאתים, ועל שניהם מוטל לשמור (אכן התוס' בד"ה שור תמהו על זה מדוע לשמור הרי לא עמד בדין ולא באו עדים עדיין, ע"ש), ואם חזר והזיק, הרי שהניזק השני נוטל חצי והבעלים והניזק הראשון חמשים חמשים, חזר והזיק, הניזק השלישי נוטל חצי - דהיינו מאה, והניזק השני נוטל חמשים, והבעלים והניזק הראשון נוטלים כל אחד עשרים וחמש.