[1] דכיון שנמצא בשדה - הרי שדהו קונה לו, והואיל והזמן שבא העומר לידי שכחה - היינו בשעה ששכחוהו פועלים, הוא זכר וקנתה לו שדהו - דהרי הוא עומד שם (ולא בעינן אז חצר המשתמרת) ולא נקרא שכחה.

[2] שכיון שלא נמצא ליד שדהו - אין השדה מתשמרת לדעתו, וכיון שכחהו פועלים הוי שכחה.

[3] דכיון שגם הוא שכח את העומר מעיקרו וגם שכחוהו פועלים - באופן זה נאמר מצות שכחה. וכתבו התוס' (בד"ה זכור) שאם היו שניהם זוכרים - אז לא יועיל אפי' אם יאמר תקנה לי שדי, דכל מה שמועיל ב"זכור מעיקרו" - הוא רק מתי שהתחילה השכחה - דהיינו שכבר שכחוהו פועלים.

[4] דלקנין אגב יכול להקנות אפי' ע"י קרקע אחרת שאין המטלטלין בתוכה, וא"כ ודאי לא בעינן שתהיה זו החצר שהוא מקנה לו בה - שיהיה הקונה עומד בצדה.

[5] וא"כ כל הקנין שהיה כאן הוא משם שרבן גמליאל הפקיר את התבואה לגבם, וכששכרו ממנו את המקום בחצר - קנו מדין קנין חצר. וחוזרת קושית ר' אבא דאי בעינן עומד בצד שדהו - איך הקנה להם רבן גמליאל.

[6] ומבואר בגמ' שהטעם משום ד"דעת אחרת מקנה אותה". ואף שגבי גט - שג"כ דעת אחרת מקנה אותה (ועוד יותר שאפי' יכול להקנותה בעל כרחה) ובכל אופן לא מהני, ביאר רב אשי, ד"חצר נתרבתה מדין יד ולא גרעה משליחות", וכיון שגט הוא חובה לה - אין חבין לו לאדם אלא בפניו, דהיינו אי אפשר להעשות שליח בשבילה אלא בפניה.