[1] מבואר בסוגיא שכל זה שלא אליבא דר' מאיר, אבל אליבא דר' מאיר בכל גוונא חייב, דס"ל ש"כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן" - ומיד קמה ליה ברשותיה להתחייב בכל אונסיה. ולפ"ז הרישא של משנתנו שלא חילקה וחייבה - היא אליבא דר' מאיר, והסיפא שחילקה היא אליבא דרבנן דפליגי - ולא מחייבים בכל ענין אלא כפי המפורט להלן.

[2] נחלקו רש"י ותוס' בהגדרת מתה מחמת אויר: דרש"י (בד"ה שמתה) פירש, שמת מעצמה ולא הוחלקה ולא הוחמה, והטעם שחייב משום ששינה - שיכול המשכיר לומר שמתה זו מחמת אויר ההר או הבקעה וכו'. [ולא צריך שיהיה מוכח שהיה שינוי אלא מספיק שיכול לומר לו כן]. ובתוס' (בד"ה כגון) חולקים ומעמידים בכה"ג שידוע שאותו היום היה אויר משונה בהר מהבקעה. וע"ע בריטב"א החדשים.

[3] פי', בכל הדברים דלעיל, מתה הבהמה מחמת מלאכה - רק כיון שחייב לכן חייב. ועתה יש לדון בכה"ג שמתה כדרכה בהר או בבקעה מה הדין.

[4] שיטת רש"י (בד"ה שמתה) שמתה מחמת אויר או מתה מעצמה כדרכה זה אותו דבר. ומבואר בריטב"א החדשים שס"ל לרש"י שר' ינאי ס"ל כאביי (לעיל דף לו:) דאמרינן הבלא דאגמא קטלה. ובדעת אביי בעצמו בתחילה ס"ל לתוס' (בד"ה רבי) שחייב ובסוף דחו שגם הוא מודה שפטור דלא חשיב כאן אפי' תחילתו בפשיעה.

[5] תחילה אמרה הגמ' הטעם משום שכל המשנה מדעת בעל הבית נקרא גזלן, ודחתה הגמ' ופירשה שהטעם משום שעשה שינוי בגוף הצמר, ולכן קונה את הצמר בשינוי שעשה בצביעתו, לכן יכול בעה"ב לטעון את דמי צמרו בלי הצביעה. [ואם רוצה בעה"ב את הצמר כפי הצבע האחר, משלם לצבע את דמי הצביעה. כי סוף סוף לא נתכוון הצבע לקנות את הצמר - ולא הוי כגזלן גמור].

[6] נחלקו רש"י ותוס' בביאור בדרך הליכתה, רש"י (בד"ה אם) מפרש שהאנגריא מוליכתה לדרך שהיה זה רוצה להלך. ותוס' (בד"ה אם) פירשו שאין האנגריא מחפשת בבתים אלא לוקחת מה שמוצאת בדרך הליכתה, וס"ל לתוס' במקרה של פירוש רש"י שחייב להעמיד לו חמור גם לשמואל.

[7] עי' ברמב"ן שהוכיח מכאן שלרש"י שמפרש אנגריא חוזרת היינו שמוליכה בדרך שגם הוא רוצה לילך, ע"כ אין הכוונה שאינה חוזרת בכלל, דא"כ מה נפק"מ במה שהולכת בדרכו, אלא הכוונה שאינה חוזרת רק לאחר שנים או שלשה ימים, ואם יהלך אחריה יחזירו לו.

[8] דין זה לא מפורש בגמ', אולם מזה שלא חילק רב בפטור אנגריא חוזרת מבואר כן.