[1] דס"ל דשומר לאו כעושה מעשה דמי. אולם מודה הוא במנכש במחובר - שאוכל מהלכות מדינה.

[2] ואין נידון לגבי פשיעה, דבכל ענין משלמים ולא נשבעים.

[3] וזו שיטת רבה בר אבוה דס"ל שלר"מ שוכר כשומר שכר. אכן יש ששונים בברייתא להיפך, דר"מ ס"ל דהוא כשומר חנם.

[4] הטבלא שבעמוד הבא, שייכת קודם הטבלא הזו דלהלן.

[5] כל הנידון הוא דוקא גבי רועה, אולם לגבי "חזן דמתא" (שהוא שומר את בני העיר וממונם) - הוא חייב בנטירותא יתירא ואין לו שום פטור אם נכנס לעיר - אפי' בזמן שרגילים להכנס.

[6] כן נראה שהיא סברת אביי, ובהמשך הסוגיא מבואר שגם רב חסדא ורבה ב"ר הונא לא ס"ל כרבה, ואומרים דכיון שנתנו לך שכר הוא כדי שתשמור שמירה מעולה, ולא תכנס בזמן שאנשים נכנסים לעיר.

[7] שומר חנם בחנם, ושומר שכר אפילו בשכר - וה"ה אם יכול הרועה להציל הבהמות בענין אחר.

[8] דא"ל בעה"ב להכי יהבי לך אגרא, לנטורי לי נטירותא יתירתא (וא"כ, רועה בחנם יהי' פטור).

[9] ולא חשוב תחילתו בפשיעה וסופו באונס, דגם לאביי ורב חסדא אם על בזמן דעיילי אינשי אינו נחשב לפשיעה אלא כעין גניבה ואבידה, וכל שתחילתו בגניבה ואבידה וסופו באונס פטור גם בשומר שכר, (תוד"ה אי).

[10] וחוזר ונוטלו מבעה"ב, וזה חיוב שמוטל דוקא על שומר שכר שמחמת חיוב שמירתו הוא צריך להוציא מכספו עד שיקבלנו חזרה מבעל הבית. ומקדם בשכר עד כדי דמיהן של הצאן, ויש ריוח לבעה"ב מזה משום כושרא דחיותא ומשום שלא יצטרך לטרוח לקנות אחרים, אבל ביותר מכדי דמיהן פטור.