[1] בענין כיסוי הדם נקטה הברייתא דאין שוחטין ביו"ט, והנה רבנן ור"א שניהם מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא, אלא שנחלקו אי אמרינן שה (צבי) ואפי' מקצת שה (צבי) או לא, דלרבנן אמרינן ולר"א לא אמרינן, ולכך לרבנן היכא שאמו צביה, אפי' שיש ספק אי חוששין לזרע האב, מ"מ כיון דאמרינן צבי ואפי' מקצת צבי חייב בכיסוי. ור"א ס"ל דאין שוחטין ביו"ט, כיון שלא אמרינן צבי ואפי' מקצת צבי, וא"כ יש כאן ספק אי חוששין לזרע האב ופטור, או לא חוששין וחייב. ובכה"ג שאמו תישה, לרבנן אין שוחטין כיון שיש כאן ספק, דאם חוששין לזרע האב אז יש לנו מקצת צבי וחייב בכיסוי, או אין חוששין לזרע האב והוא כולו בהמה ופטור מן הכיסוי. ולר"א שוחטין ואין מכסין דודאי שפטור, דגם על הצד שחוששין לזרע האב יש כאן רק מקצת צבי ואינו מחויב בכיסוי. והנה רב פפא מעמיד לברייתא דאין שוחטין דוקא בכה"ג שאמו תישה, אף שיכול להעמידה כר"א ובכה"ג שאמו צביה דאז ס"ל לר"א דאין שוחטין, מ"מ מעדיף רב פפא להעמיד את הברייתא כרבנן.

[2] בכה"ג שאמו צביה לכו"ע פטור דגם לרבנן דס"ל דאמרינן שה ואפי' מקצת שה, מ"מ שמא אין חוששין לזרע האב ואין כאן אפי' מקצת שה, וצריך הכהן להביא ראיה. וכ"ש לר"א שלא ס"ל שה ואפי' מקצת שה שפטור, ואם אמו תישה, בזה לרבנן שוקל חצי מהמתנות כיון שיש כאן מקצת שה, וחצי השני צריך הכהן להביא ראיה שלא חוששים לזרע האב, וכיון שאין לו ראיה פטורים הבעלים. ולר"א פטורים לגמרי, דהא כל זמן שלא מביא ראיה שלא חוששים לזרע האב יש כאן חצי שה וחצי צבי, ולא אמרינן שה ואפי' מקצת שה, ופטור לגמרי מהמתנות.

[3] פי' באופן שזה הכוי הבא באופנים דלהלן הוליד ולד, והנידון האם מותר לשוחטו עם הולד שלו דהכוי חשוב כחיה, או אסור דחשוב כבהמה, ולכך כשהסבתא היתה צביה הכוי הנולד ממנה יש בו ספק שמא חוששין לזרע האב, ולכך לרבנן דס"ל שאפי' מקצת שה, יש כאן ספק איסור ואסור לשחוט לכוי עם בנה, ולר"א דלא אמרינן מקצת שה, א"כ אפי' על הצד שחוששין לזרע האב יש כאן רק מקצת שה ולא יותר, ולכך מותר לשחוט לכוי עם בנה. אולם אם הסבתא היתה תישה, א"כ לרבנן שדורשים שה ואפי' מקצת שה, א"כ יש בכוי עם בנה איסור ודאי ולוקה, ולר"א דמצד מקצת שה אינו לוקה, ורק על הצד שלא חוששים לזרע האב וכולו שה עובר איסור, לכך הוי רק ספק, ואסור מספק ואינו לוקה.

[4] ומבואר ברש"י ותוס' דאינו בא מכלאי בהמה וחיה, דאין בהמה מתעברת מחיה ולהיפך, אלא שהוא אחת הבריות וספק יש לחכמים מהו, האם הוא בהמה או חיה.

[5] ר' אושעיא אמר דכולה מתניתין דלא כר' שמעון, ואחד הדינים שהזכירה המשנה הוא כששחט לאותו ואת בנו קדשים בפנים שהראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול, וזה לא קאי כר' שמעון כיון דס"ל שכל שחטת קדשים היא שחיטה שאינה ראויה דעד שלא זרק את הדם לא הותר הבשר. וביאר רש"י שלר"ש אין לו ללקות על השני לא מצד מחוסר זמן ולא מצד אותו ואת בנו, דממ"נ אם אית ליה שאותו ואת בנו נוהג בקדשים א"כ השחיטה של השני היתה פסולה ולא שייך לחייבו משום שוחט מחוסר זמן בקדשים. ואם אינו נוהג אות ואת בנו בקדשים - ודאי שפטור. והוסיף רש"י שבאמת אין לו בכל ללקות גם משום איסור אותו ואת בנו בקדשים, דכיון שהראשון הוא ג"כ קדשים וכל שחיטת קדשים היא שחיה שאינה ראויה, הרי שאם שחט את השניה בכלל לא עובר משום אותו ואת בנו, ואדרבה השני כשר להקרבה ולא שייך בו מלקות.

[6] תוס' הוכיחו דאף שהוא שחיטה שאינה ראויה יש בו איסור של אותו ואת בנו (רק שאינו לוקה וכדלהלן בסוגיא)