אולי י"ל ע"פ גמ' לקמן נב: כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ולפ"ז חנק אינו דוגמא של מיתה אלא היא סתם מיתה. והנה רש"י כתב כאן שמלקות הוא כאחת מן המיתות, לכן אין ראוי למנות חנק כי חנק אינה אחת מן המיתות כשריפה סקילה והרג אלא חנק הוא סתם מיתה, וצ"ע.

ומצאתי בס"ד שהגר"מ חברוני זצ"ל שואל קושיא זו על רש"י במשאת משה על מס' מכות סי' ז עמ' יב (ד"ה ואשר) ובעמ' יג (ד"ה ובזה) ומבאר באריכות בזה.

א) המשאת משה מביא מהרמב"ם בספר המצות (מצות עשה מצוה רכו רכז רכח רכט) שמצות עשה להרוג בסייף מ"ע לחנוק המחוייב חנק מ"ע לשרוף המחוייב שריפה מ"ע לסקול המחוייב סקילה הרי שיש כאן ד' מצות נפרדות והרמב"ן [לא מצאתי כעת -ד.ב.] השיג על הרמב"ם ע"פ מה שכתב בסה"מ בשורש השביעי שאין ראוי למנות דקדוקי המצות ורמב"ן מנה ד' מיתות במ"ע אחת להמית המחויב מיתה. וביאר במשאת משה את שיטת הרמב"ם דגדר חיוב ד' מיתות אין הפירוש שהם רק אופני המיתה אלא החיוב הוא סקילה וכמה יסקל עד שימות וכן ישרף עד שימות ויחנק עד שימות נמצא שלא סתם חיוב מיתה הוא אלא החיוב עצם עונש הסקילה והשריפה וגו'. וזמ"ש רש"י כאן דמלקות הוא כאחת מן המיתות, פי' שמלקות הוא עצם העונש כמו ששריפה וסקילה הם עצם העונש, רק שבמלקות נתנה התורה אומד ולכן יש מספר כמה מלקות ולא יותר כדי שלא ימות.

ב) עפ"ז מבאר המשאת משה למה רש"י לא מזכיר חנק דהנה סקילה ושריפה כתובות מפורש בתורה, לכן עצם העונש על העבירה זה סקילה ושריפה, וכן הרג ילפינן מקרא בסנהדרין נב: כי בעיר הנדחת כתוב לפי חרב וברוצח ילפינן נקימה זו חרב עיי"ש. א"כ הני ג' מיתות ילפינן מקרא שיש חייב סקילה שריפה והרג משא"כ חנק אמרינן בגמ' סתם מיתה חנק היא. לכן ס"ל לרש"י דחנק לא הוי כסקילה ושריפה, והרג כי בחנק לא הוי מעשה החנק העונש אלא העונש הוא מיתה רק שסתם מיתה הוי חנק.

ועי' גם כצאן יוסף להרב ידידיה הלוי פרנקל עמ' רמח]

עי' כריתות ב. רש"י ד"ה כל הנך, וז"ל, יש מהן בחנק ויש מהן בסקילה, והקשה בערוך לנר שם למה רש"י לא כתב גם שריפה (ובאמת בשטמ"ק שם אות יד גרס שריפה) וגם הקשה ערול"נ שברש"י שם (בטור השמאלי של העמוד) ד"ה פסח ומילה כתב יש מהן בחנק ויש מהן בסקילה, ע"כ, והשמיט שריפה. אמנם כתב בערול"נ שברש"י ב: ד"ה אחותו הזכיר שריפה, עיי"ש. א"כ משמע קצת מזה שלפעמים רש"י מזכיר כל המיתות ולפעמים לא מזכיר כל המיתות ואולי שייך לומר על זה אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל (עי' גיטין ריש לג.), וא"כ אולי יש מקום קצת לדחות ראיית המשאת משה הנ"ל, וצ"ע.

דוד בלום

לא הבנתי כ"כ מה המקור לחלק בין שנים לשלש וגם ראיתי בשדי חמד דברי חכמים סי' ס"א (ד"ה במאי) בשם יעיר אזן (עין זוכר) לחיד"א מערכת תי"ו אות א' שלפי הרשב"ם הדרך של התנא לשייר דבר אחד, עיי"ש. ואם אפי' תנא דרכו לשייר דבר אחד אולי גם רש"י לפעמים משייר דבר אחד

הערה על המשאת משה הנ"ל-

לכאו' צ"ע על המשאת משה מתוס' מכות ב. (ד"ה כל) דהנה כתב משאת משה מכות סי' ז' (ד"ה ואשר נראה) דגדר חיוב ד' מיתות אין הפירוש שהם רק אופני המיתה אלא החיוב הוא סקילה היינו העונש הוא סקילה וכמה יסקל עד שימות וכן ישרף עד שימות, עיי"ש, ומשמע שעיקר העונש הוא שריפה רק שיש תנאי שהמחויב צריך למות ע"י השריפה (או אולי נאמר שמיתה הוא כמו השיעור של העונש). אבל עי' תוס מכות ב. הנ"ל בשם ה"ר יוסף דרוצח וגואל הדם הוו ב' כתובים הבאין כאחד לענין שלא נלמוד שאר מומתין מהם להמיתם אף במיתה שאינה מד' מיתות ב"ד אבל בד' מיתות ב"ד פשיטא נמיתם ככל חייבי מיתות, ע"כ. הרי שכתבו התוס' שפשיטא שלמשל אם לא נוכל להמיתו בסקילה שנמיתו בשריפה, ומזה משמע לכאו' שהעיקר הוא המיתה לא אופן המיתה ודלא כמשאת משה וצ"ע

עוד יש להעיר על המשאת משה ממתנ' לקמן עט: הנסקלין שנתערבו בנשרפין לחכמים דינם בשריפה ולפי המש"מ צ"ע שהרי הסביר שהעונש הוא סקילה רק שהשיעור הוא עד שימות וא"כ איך מקיימים עיקר העונש של סקילה ע"י ששורפים מספק.

לכאו' אפשר לומר הסבר דומה למשאת המלך אלא בנוסח אחר קצת דהיינו שסקילה שריפה והרג כל אחד יש חיוב מיתה והאופן שמקיימים את חיוב מיתה הוא ע"י סקילה שריפה והרג כל עבירה לפי העונש הראוי לו (ובמקרה שנתערבו וגו' שא"א לקיים אופן המיתה בדיוק כמו שהתורה רוצה אנו אומרים שבדיעבד אפשר לקיים ע"י עונש אחר כי בדיעבד די במיתה לבד) משא"כ חנק הוא סתם מיתה והחנק הוא לא חלק מן העונש אלא שהעונש הוא סתם מיתה.

לפ"ז גם מיושב למה רש"י י. לא מזכיר חנק כי רק בג' האחרים אופן המיתה הוא חלק מן העונש משא"כ בחנק

דוד בלום

לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

במסכת סנהדרין (ב.) תנן, מכות בשלשה, משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה, ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, מכות. מלקות ארבעים, טעמא דרבי ישמעאל ורבנן מפרש בגמרא (י.) מקראי: עכ"ל.

ובגמרא (שם) איתא, מכות בשלשה כו': מנהני מילי, אמר רב הונא אמר קרא "ושפטום" שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה וכו': משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה: מאי טעמא דרבי ישמעאל, אמר אביי אתיא "רשע רשע" מחייבי מיתות וכו', רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת וכו', ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, ושפטום. גבי מלקות כתיב: מלקות במקום מיתה עומדת. דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות, ומיתה זו קנס עליו הכתוב, והרי היא כאחת מן המיתות, וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפני עצמה והרג בפני עצמה, הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות: עכ"ל.

והקשה מעכ"ת וז"ל, וצ"ע קצת, מדוע לא הזכיר נמי חנק, עכ"ק.

והיינו דקשיא ליה, שאם כבר האריך רש"י להזכיר שלש מיתות הללו בזו אחר זו, למה לא נחית להזכיר גם את הרביעית, וצ"ע.

אמנם באמת נראה שהקושיא העיקרית היא להיפך, שאם רוצים להביא משלים מתוך רשימה של ארבעה דברים, מביאים אחד או שנים, ולמה לו להביא שלשה מתוך ארבעה דוגמאות, וצ"ב.

ומיני ומיך תסתיים שמעתתא, להקשות ממה נפשך, אם בא רש"י להביא משל, היה לו להביא אחד או שנים, ואם רוצה לפרט את כולם, אז קשה למה השמיט מיתת חנק, וצ"ע.

ונקדים מה שיש להעיר על פירוש רש"י במשנתינו, שכתב שם טעמא דרבי ישמעאל ורבנן מפרש בגמרא, ואם נדקדק בגמרא נמצא שבאמת אין כאן סוגיא על טעמא דרבי ישמעאל ורבנן, אלא שיש קפידא בגמרא לחלק אותם זה מזה, שמתחילים עם קטע של דברי חכמים מן המשנה, ודנים בטעם שלהם, ואחר כך מביאים קטע של דברי רבי ישמעאל, ודנים בטעם שלו, ואין דנים מה עושה רבי ישמעאל עם הפסוק של חכמים, ומה עושים חכמים עם הגזירה שוה של רבי ישמעאל, ואין כאן צורת הסוגיא של במאי קמיפלגי, אלא שתי סוגיות הדנות בשתי מימרות.

ולא עוד אלא שבסוגיא הקבועה על דברי חכמים האומרים מכות בשלשה, גרסינן "מנהני מילי", כמו שמקשים על סתם משנה והלכה מוסכמת, אבל בסוגיא הקבועה על דברי רבי ישמעאל, גרסינן "מאי טעמא דרבי ישמעאל", כאילו יש כאן שיטה נפרדת ואין כאן מחלוקת של שני צדדים, וצ"ב.

אמנם באמת יש מקום להבין כוונת הסוגיא בסדר זה, שהרי יש כאן דקדוק בלשון המשנה עצמה, שאין כאן לשון רגיל במחלוקת בין שני תנאים, כיון שדברי החולק מובאים בלשון של "משום רבי ישמעאל אמרו", ואם כן יש נטייה לפרש כאן שאין זו מחלוקת רגילה, ולזה דנים בכל שיטה כשהיא לעצמה.

אבל אם הסוגיא מדגישה את הפירוד בין השיטות, אינו מובן למה מדגיש רש"י במתניתין את הצירוף ביניהן, וצ"ב.

עוד יש להעיר בפירוש רש"י הנ"ל במשנה, שהקפיד להוסיף דטעמא דרבי ישמעאל ורבנן מפרש בגמרא "מקראי", והרי הגמרא הביאה פסוק לפי רבנן, אבל לרבי ישמעאל מצאנו שרק אביי תולה טעמו בדרשה מן המקרא, אבל רבא אומר מסברא "מלקות במקום מיתה עומדת", ונמצא דלא נסבינן להו טעמא "מקראי" לכולי עלמא, אלא דבר זה עצמו תלוי במחלוקת אמוראים, ולמה כתב רש"י שבגמרא מפרש "מקראי" דוקא, וצ"ב.

אלא נראה שבא רש"י להדגיש בזה, שיש כאן מחלוקת יסודית בין אביי ורבא, בנקודה זו עצמה, שאביי סובר שיש כאן מחלוקת רגילה בין רבי ישמעאל ורבנן, ולשון "אמרו" לאו דוקא, וחולקים בדרשות המקראות, וזו היא דעת תחילת הסוגיא, ולכן נקט רש"י פירוש זה על המשנה עצמה.

ואז בא רבא ומביא פירוש חדש ביסוד סדר המשנה, והוא שבאמת אין כאן מחלוקת רגילה ששתי השיטות מודים ביסוד הענין וחולקים בפרטי דינים, אלא שכאן חולקים ביסוד הענין, שבא רבי ישמעאל עם הגדרה חדשה בכל הענין של מלקות ארבעים, ובכל הענין של מיתות בית דין.

והנראה מבואר מכל זה, דהא להלן (נב:,נג.) איתא, תנו רבנן וכו' "מות יומת" בחנק, אתה אומר בחנק או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, אמרת כל מקום שנאמר מיתה בתורה סתם אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה, דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר לא מפני שהיא קלה, אלא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק, רבי אומר נאמר מיתה בידי שמים ונאמר מיתה בידי אדם, מה מיתה האמורה בידי שמים, מיתה שאין בה רושם, אף מיתה האמורה בידי אדם, מיתה שאין בה רושם וכו', בשלמא לרבי יונתן כדקא מפרש רבי טעמא, אלא לרבי יאשיה ממאי דאיכא חנק בעולם, אימא סייף, אמר רבא ארבע מיתות גמרא גמירי להו וכו', ע"כ.

ומפרש רש"י שם וז"ל, אלא להקל עליה. ולקמן (נג.) מפרש, דארבע מיתות כסידרן גמרא גמיר להו רבי יאשיה מסיני, וכיון דחנק קלה מכולם על כרחך ניתנה לחייבי מיתות הסתומין, שהרי אין לך כח להחמיר עליהם, שמנין לך לדונם בחמורה, שמא לא נתחייב בה: לא מפני שהיא קלה. דסבירא ליה כרבי שמעון דאמר (לעיל מט:) חנק והרג: אינה אלא חנק. ורבי מפרש לה לדרבי יונתן: נאמר מיתה בידי שמים. (בראשית לח) "וימת גם אותו", ונאמרה מיתה סתם בידי אדם: אין בה רושם. אין בה חבורה וסימן: ממאי דאיכא חנק בעולם. במיתת בית דין, דילמא אין מיתות בית דין אלא שלש, קלה שבהן סייף: ארבע מיתות. בשמן הנקוב להן, וכיון שלא פירש למי נתן חנק, על כרחיך קלה היא מכולן והניחה לסתומים, שאינו רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה, לפיכך לא הוצרך לפרש: עכ"ל.

הרי שיש כאן שתי שיטות בין התנאים, לפי רבי יאשיה הא דסתם מיתה חנק היא, הוא משום שהיא מיתה קלה מכולן, ואם סתם הכתוב ולא פירש על כרחך אי אפשר ליתן יותר מן הפחות שבהן והקלה מכולן.

אבל לרבי יונתן אין חנק קלה מסייף, ואם היו המיתות סתומות באמת אז היו צריכים להורגן בסייף, אלא שלשון "מות יומת" אינו לשון סתום, שאנו לומדים סתום מן המפורש, ונותנים לו מיתה שאין בה חבורה ורושם, דהיינו חנק. ואם כן כשנאמר "מות יומת", כאילו נאמר חנק בפירוש.

ודבר פשוט הוא, שדברי רבא בסוגיין אליבא דרבי ישמעאל, לומר שמלקות במקום מיתה עומדת, לא נאמרו לפי רבי יאשיה, הן מצד החשבון הן מצד הסברא. מצד החשבון כיצד, שהרי אם נמסרו ארבע מיתות בשמותן הלכה למשה מסיני, אי אפשר לומר בשום פנים שיש מיתה חמישית בתורה.

מצד הסברא כיצד, שהרי אם מלקות היא מיתה חמישית, על כרחך שהיא קלה מכל הארבע האחרות, כיון שהאדם נשאר חי בסופה. ואם כן לא יתכן לומר שסתם מיתה בחנק משום שהיא הקלה שבכולן, והא איכא מלקות שהיא קלה יותר.

ונמצא שכל דברי רבא כאן מיוסדים על דעת רבי יונתן, דהא דסתם מיתה חנק היא אינו בנוי על קולא שבה, אלא דילפינן שיש סתם מיתה בידי אדם הדומה למיתה בידי שמים, דהיינו מיתת חנק שהיא בלי רושם וחבורה על גופו.

ושוב יתכן להוסיף גם מיתה חמישית, קלה ממיתת סייף, וכמו שמיתת חנק חמורה ממיתת סייף הוא הדין שהיא חמורה ממלקות, ואף על פי כן סתם מיתה בחנק היא משום דאיכא ילפותא.

ולפי דעת רבי יונתן אין כאן ארבע מיתות באמת, אלא מיתה סתמית ועוד שלש מיתות, שבדרך כלל נותנים את המיתה הסתמית שהיא חנק, ומפעם לפעם באה התורה ומוציאה מן הסתם, או להחמיר למושכה לסקילה או לשריפה, או להקל להורידה לסייף. ואם כן אין להקפיד כל כך על מספר של ארבע, ובפרט שאין לו הלכה למשה מסיני בענין זה, ולא איכפת לן לחדש שיש עוד מיתה רביעית חוץ מסתם מיתה שהיא בחנק.

ואם כן זהו שבא רש"י וביאר, שסקילה היא מיתה בפני עצמה וכן שריפה וכן סייף, ולא הזכיר חנק, שאדרבה זו היא כוונתו, לומר שחוץ ממיתת חנק שהיא באה בתורת מיתה סתם, יש מיתות פרטיות העומדות בפני עצמן, ואם כן הוא הדין מלקות יש לומר שגם היא גזירת מיתה באמת, ומיושבת קושיית מעכ"ת בטוב טעם.

ויש לבאר עוד בזה, שהרי יש לחקור חקירה גדולה בהך ענינא של ארבע מיתות בית דין, דקיימא לן בהו שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה יכול להמיתו במיתה קלה, וגם קיימא לן שאם נתחייב שתי מיתות נידון בחמורה, אם נאמר בזה שיסוד הדין והעונש הוא מיתה ואיבוד נפש, וזה שוה בכל דיני נפשות, וחוץ מזה יש מחייב נוסף להמיתו במיתה הכתובה בו, אבל אין עיקר חיובו להיות נסקל ונשרף אלא שהחיוב הוא להמיתו, וסקילה או שריפה היא רק אופן הקיום של חיוב זה.

או דילמא, שנאמרו כאן ארבע פרשיות נפרדות, וחיוב סקילה לחוד וחיוב שריפה לחוד, שגדר העונש והדין הוא שריפה או סקילה, וזהו עצם הדין, ואם אינו יכול לקיים דין האמור בו יכול לתת דין שהוא פחות ממנו משום שבכלל מאתיים מנה. [ומשמע כצד השני ממה שחילק הרמב"ם במנין המצות, שארבע מיתות בית דין הן ארבע מצוות נפרדות על בית דין, מצוה לדון דין הנסקלין ומצוה לדון דין הנשרפין וכדומה.]

ויש להוסיף שבאמת יש שתי משמעויות סותרות בענין זה במשניות של מסכת סנהדרין, שהרי במשנה ראשונה דעסקינן בה, וכן במשניות של פרק אחד דיני ממונות (לב., "אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה", ועוד), משמע שיש ענין של "דיני נפשות", והוא ענין מקיף שכולל את כל ארבע מיתות ביחד, ויש הלכות בצורת בית דין התלויות בשם זה של "דיני נפשות", ומזה משמע שבאמת יש דין כללי על כל חיוב מיתה, שדנים ליטול את הנפש, וענין החילוק בין סקילה לשריפה וכדומה, הוא פרט בקיום הדין, שיש לקיים דין מיתה של זה בדרך סקילה ושל זה בדרך שריפה.

אבל הא דתנן להלן (נב:) "מצות הנהרגין" וכו', "מצות הנחנקין" וכו', יש בה נטייה לצד האחר, לומר שכל מיתה היא מצוה ופרשה בפני עצמה, וזהו חלק מעצם הדין שמחייבים אותו הרג או חנק, ולא שמחייבים אותו מיתה באופן כללי ודרך ההריגה הוא פרט בקיום אותו עונש.

וזהו שבא רבא ומחדש בדעת רבי ישמעאל, שהוא מפרש דלא כמשמעות של שאר המשנה הראשונה, והוא נקט שכל אחת מארבע מיתות בית דין היא מצוה ופרשה בפני עצמה, ולזה הרי הוא מוכן לחדש שיש עוד מיתה חמישית דהיינו מלקות.

ואפשר להגיע ליסוד זה מצד אחר, שהרי באמת יש לתמוה על דברי רבא אליבא דרבי ישמעאל, מה בכך אם מלקות נחשבת עונש של מיתה, הלא היא מיתה שמשאירה את האדם בחיים, מעין "מה לי קטלה פלגא", ואם כן מיתה יש כאן אבל דיני נפשות אין כאן, ואנן קיימא לן "דיני נפשות בעשרים ושלשה", ואם כן מה בכך שמלקות מיתה היא, עדיין אין כאן דיני נפשות ואין כאן דין המחייב בית דין של עשרים ושלשה, ולמה לא ילמוד מלקות בשלשה משום שנאמר "ושפטום", וכדילפי רבנן, וצע"ג.

אלא על כרחך נאמר בזה, שבא רבי ישמעאל לחלוק על כל יסוד משנתינו, ולא סבירא ליה "דיני נפשות בעשרים ושלשה", אלא דיני מיתה בעשרים ושלשה, שאין כאן גדר כללי הנקרא "דיני נפשות" לחייב את הנידון באיבוד נפשו, אלא כל מיתה ומיתה נידונית כפרשה בפני עצמה, ואם כן כדילפינן ממה שנאמר "ושפטו העדה והצילו העדה" שצריכים עשרים ושלשה, נקטינן שאין בזה גילוי של דין כללי בבנין מערכת המשפטית, לומר שיש גדר של "דיני נפשות", אלא שלומדים בכל דין מיתה בפני עצמו שיש חיוב של עשרים ושלשה לקבוע עונש של מיתה.

ואם זהו היסוד, שוב יש מקום לחדש שגם "מיתה" של מלקות שאינה מאבדת את נפשו, ומשאירה אותו בחיים אחר כך, חייבים לדון רק עם בית דין של עשרים ושלשה, ואף על פי שאין כאן דיני נפשות.

ומיושב לפי זה למה נשנית שיטתו של רבי ישמעאל, בלשון של "משום רבי ישמעאל אמרו", שהרי זו היא שיטה נפרדת ומחולקת מכל סדר המשנה שלנו, ולא רק שהוא חולק על חכמים, אלא הוא קובע יסוד והבנה בכל הענין של בית דין למיתה, שיש בו צד מחלוקת עם כל המשך דינה של משנתינו שאומרת "דיני נפשות בעשרים ושלשה".

ומובן היטב למה נקט רש"י בתחילת הסוגיא, דטעמא דרבי ישמעאל ורבנן מפרש בגמרא מקראי, דהיינו לפי תחילת הסוגיא שאין מוכנים לחדש שהיא מחלוקת כללית, וכן מפרש אביי ליישב את המשנה באופן זה, ותירוצו של רבא בא לעקור את כל היסוד הזה ולחדש שרבי ישמעאל חולק על יסוד סדר כל המשנה, וכש"נ.

אבל הסוגיא מחלקת כבר בביאור השיטות, ודנה בשיטת רבנן בלשון "מנהני מילי", ובשיטת רבי ישמעאל בלשון "מאי טעמא דרבי ישמעאל", לפתוח את הדלת למהלך של רבא, שיש רק שיטה אחת ששייכת למשנה שלנו, והיא שיטת חכמים, אבל שיטת רבי ישמעאל כאן היא שיטה שהיתה שונה את כל המשנה הראשונה בסגנון אחר. ויש להאריך עוד, וכעת אקצר בעזה"י.

י. ד. ה.