באמת צ"ע. ואולי מתוך חומר הקושיא י"ל בדוחק דהנה עי' רמב"ם הל' אבל פ"ד ה"ה וז"ל, וכל המאמץ עיניו עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים אלא ישהא מעט שמא נתעלף, ע"כ. ומשמע שמצוי שאע"פ שנראה לנו שאדם מת מ"מ אולי רק נתעלף. ואולי זה כונת הרשב"ם במ"ש אחרי שמת ונקבר כי אחרי שרק נראה לנו שהוא מת אולי באמת הוא חי וא"כ שפיר יכול לתת מתנה שהרי בריש מס' שמחות תניא הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר, וכתבו תוס' קידושין עח: ד"ה לא דמשמע לכאו' מזה שגוסס יכול להקנות. ומסקנת תוס' שם דודאי גוסס דבריו קיימין רק מסתמא גוסס אינו יכול לדבר (עי' פנ"י משום דנטרפה דעתו), אבל אם היה מדבר פשיטא דדבריו קיימין, עיי"ש בתוס'.

וא"כ י"ל שזה כונת רשב"ם שרק אחרי שמת ונקבר אינו יכול ליתן, אבל אם רק נראה לנו שהוא מת אולי באמת הוא גוסס ואמר לתת מתנה לפלוני. והנה במס' שמחות ריש פ"ח איתא, יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים עד ג' ימים וגו', מעשה שפקדו אחד וחיה עשרים וחמשה שנים ואח"כ מת, ע"כ. ומשמע שאפילו אחר הקבורה אדם יכול לחיות עכ"פ, אז ודאי אינו יכול לדבר ולתת מתנה, משא"כ לפני הקבורה עדיין יש חשש שהוא יכול לתת מתנה, לכן כתב רשב"ם שמת ונקבר.

עי' שו"ת רשב"א ח"ב סי' שכז (ד"ה ועוד) שכל שהוא קיים ואפילו גוסס יש לו זכיה לזכות ולזכות, והקשה שם מב"ב קכז: לא צריכא בנכסים שנפלו לו בשעה שהוא גוסס. אבל דחה הרשב"א דודאי זוכה בנכסים אע"פ שהיה גוסס בשעת נפילתן, ושם ה"ק דכיון דבשעה שהכיר את הבכור לא נפלו לו הנכסים עדיין, אפי' ר"מ מודה דלא קנה, עיי"ש.

ועי' נתיבות סי' רמ"ח סק"י דכשנותן מתנה והתנה שלא יחול עד זמן שיהיה גוסס דחל אף שאינו בר אקנויי וכשהיה בידו להקנות עכשיו מהני אפילו כשבשעת חלות הקנין הוא גוסס, עיי"ש. וא"כ י"ל שזה כונת רשב"ם קלה: שכתב שאין כח לאדם ליתן מקודם לכן דבר שלא יוכל להקנות באותו זמן שהוא רוצה שתתקיים המתנה, עיי"ש. וזה רק אחר מיתה אבל אם מקודם לכן רצה שתתקיים המתנה בשעה שהוא גוסס שפיר מהני, ולכן כתב רשב"ם אחרי שמת ונקבר כי כל זמן שלא נקבר אולי הוא גוסס וחל המתנה.

דוד בלום