More Discussions for this daf
1. The Source for "Tosfos Rosh cites the example of the case of the Nazarite" 2. bi'Shvili Nivrah ha'Olam 3. bi'Shvili Nivrah ha'Olam
4. גמל האוחר בין הגמלים 5. דין ארבע מיתות לא בטלו
 דיונים על הדף - סנהדרין לז
1. שמואל דוד בערקאוויץ שואל:

לכבוד מו"ר הרה"ג שליט"א אחדשה"ט

דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי

וברש"י ליסטין באין עליו - שדרכן להרגו בסייף וכן נמסר למלכות שמתיזין ראשו.

ק"ק בשלמא בסקילה שריפה וחנק הזכיר הגמרא שני אופנים שונים בדרך שימות אבל הריגה בסייף הוא דבר אחד בין אם נעשה ע"י מלך או ליסטים וצ"ע

עוד יש להעיר קצת מדוע שינה רש"י מלשון הגמרא ופירש ליסטים קודם נמסר למלכות.

שמואל דוד בערקאוויטש

2. הכולל משיב:

א) נראה שאצל סקילה מה שהגמ' הזכירה אינו שני אופנים שונים ממש כי הנפילה לארץ הוא מה שהורג בין אם נופל מן הגג בין אם חיה דורסתו ואצל הריגה המיתה ע"י ליסטין אינו דומה כ"כ למיתה ע"י מלכות כי זה פתאומי וזה ידוע מראש והסבל בכל אחד הוא מסתמא מאד שונה ועיקר כונת הגמ' נראה שהוא כדי שנדע שמי שמת מיתה משונה באופנים שציירה הגמ' שנבין שאולי הוא משום שחייב מיתת ב"ד, לכן הגמ' הביאה דברים מצויים.

ב) אולי רש"י הקדים לפרש ליסטין באין עליו כי זה לא כ"כ ידוע שדרכן להרוג בסייף משא"כ הא דמלכות מתיזין ראשו זה משנה מפורשת לקמן נב: כדרך שהמלכות עושה וא"כ יש להקדים לפרש החידוש וזה קצת כעין יבמות סוף ב: כיון דאתיא מדרשא חביבה ליה ופרש"י חביבא ליה לתנא ואקדמה ברישא ומשמע שהדרך להקדים את החידוש.

כל טוב

דוד בלום

3. הכולל מוסיף:

יש רק להוסיף שיש חילוק ממשי לבין מיתת מלכות למיתת ליסטין כי המלכות מתיזה את ראשו שזה בזיון טפי משא"כ אצל ליסטין, לכן י"ל שהגמ' הזכירה בנפרד שתי סוגי מיתות אלה

דוד בלום

4. שמואל דוד בערקאוויץ שאל:

לכבוד מו"ר הרה"ג שליט"א אחדשה"ט

דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי

וברש"י ליסטין באין עליו - שדרכן להרגו בסייף וכן נמסר למלכות שמתיזין ראשו.

ק"ק בשלמא בסקילה שריפה וחנק הזכיר הגמרא שני אופנים שונים בדרך שימות אבל הריגה בסייף הוא דבר אחד בין אם נעשה ע"י מלך או ליסטים וצ"ע

עוד יש להעיר קצת מדוע שינה רש"י מלשון הגמרא ופירש ליסטים קודם נמסר למלכות.

5. הכולל מוסיף:

לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

במסכת סנהדרין (לז:) איתא, תניא אמר רבי שמעון בן שטח וכו' ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו רשע וכו' מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה (דברים יז) "על פי שנים עדים יומת המת", היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו, אמרו לא זזו משם עד שבא נחש והכישו ומת, [ומקשה] והאי בר נחש הוא, והאמר רב יוסף וכן תני דבי חזקיה מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלה סנהדרי וכו', דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו, מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי, [ומתרץ] אמרי, ההוא חטא אחריתי הוה ביה, דאמר מר מי שנתחייב שתי מיתות בית דין נידון בחמורה, ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, דין ארבע מיתות. פורענות בידי שמים הדומה למיתה שהוא מחוויב בה: נחש מכישו. דקלי ליה זיהרא, ארס של נחש שורפו: נופל מן הגג. דומיא דסקילה, כדתנן לקמן (מה:) בית הסקילה היתה גבוהה שתי קומות וקומה שלו, הרי כאן שלש: ליסטין באין עליו. שדרכן להרגו בסייף, וכן נמסר למלכות שמתיזין ראשו: חטא אחרינא הוה גביה. שהיה מחוייב שריפה שהיא חמורה, דאילו רוצח בסייף הוא, ומיתת סייף קלה וכו: עכ"ל.

והקשה מעכ"ת, בשלמא בסקילה שריפה וחנק הזכיר הגמרא שני אופנים שונים בדרך שימות, אבל הריגה בסייף הוא דבר אחד בין אם נעשה על ידי מלך או ליסטים וצ"ע, עכ"ק.

עוד העיר מעכ"ת, מדוע שינה רש"י מלשון הגמרא ופירש ליסטים קודם נמסר למלכות, עכ"ק.

ונקדים סוגיית הגמרא בסוטה (ח:) דתנן, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, היא קשטה את עצמה לעבירה, המקום נוולה, היא גילתה את עצמה לעבירה, המקום גילה עליה וכו', ע"כ.

ובגמרא, אמר רב יוסף אף על גב דמדה בטילה במדה לא בטיל, דאמר רב יוסף וכן תני רבי חייא מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלה סנהדרי וכו', דין ארבע מיתות לא בטלו, מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו, מי שנתחייב חניקה או טובע בנהר או מת בסרונכי, ע"כ.

ושם מפרש רש"י וז"ל, ואף על גב דמדה. עצמה בטילה, שפסקו ארבע מיתות בית דין: במדה לא בטיל. שמודדין להם לעוברי עבירה במדה שמתחייבים בה, ומתים בדוגמת אותה מיתה: דאמר רב יוסף. הגמרא קאמר דאמר רב יוסף נמי בעלמא, וכן תני כו': דין ארבע מיתות. דין שמים שהיא דוגמתו: נופל מן הגג. דומיא דסקילה, דתנן (סנהדרין מה.) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, אחד מן העדים בא ודחפו כו': חיה דורסתו. ארי דורסו בצפרניו ומפילו לארץ, וגם זה דומה לנסקל: נחש מכישו. והארס שורפו: נמסר למלכות. ומיתת מלכות מתיזין את ראשו בסייף, והרג נמי סייף הוא וכו': סרונכי וכו' והוא חולי בגרונו: עכ"ל.

הרי שכל מה שהקשה מעכ"ת בפירוש רש"י כאן, אינו נמצא כלל בפירושו שם, שלא האריך שם לפרש שליסטים הורגים על ידי סייף, וגם לא פירש ענין הליסטים בכלל, וכל שכן שלא הקדימו לענין המלכות.

ואם כן חוץ ממה שהערותיו של מעכ"ת הן חזקות בסוגיין, הרי יש להוסיף עליהן ולהקשות שיש כאן סתירה בין פירושי רש"י בשתי הסוגיות, בנקודות הללו עצמן, וצ"ע.

ובכלל יש להבין, מה זה שפירש רש"י שם שבמיתת מלכות מתיזין את ראשו בסייף "והרג נמי סייף הוא", כאילו אין זה דבר ידוע שמיתת הרג היינו בסייף, וצ"ע.

גם יש להעיר בלשון הגמרא עצמה, למה בסוגיין מביאים ברייתא זו בשם תנא דבי חזקיה, אבל במסכת סוטה מביאים אותה בשם רבי חייא, שהוא אביו של חזקיה, וצ"ב.

והנה בפירושי רש"י בשני המקומות יש להעיר [איתא נמי כהאי סוגיא בכתובות, אבל כעת נעסוק רק בשתי סוגיות הללו], מה זה שבסוגיין ביאר רש"י שמיתה זו היא "פורענות בידי שמים", וגם הוסיף שהיא "דומה" למיתה שהוא מחוייב בה, משמע שאין כאן קיום כלל למיתת בית דין, אלא שזו פורענות חדשה מן השמים, רק שחיוב זה שחל בשמים דומה להחיוב בארץ.

אבל במסכת סוטה שם פירש שאף על פי שפסקו מיתות בית דין הרי עבריינים מתים בדוגמת אותה מיתה, משמע שיש כאן המשך מן השמים לדין מיתת בית דין שנתבטל, והיא מיתה "דוגמתו" שמקיים בשמים את הדין שאין יכולים לקיים בארץ בפועל מחמת חורבן וגלות, והוא חילוק גדול וצ"ע.

ובאמת פירושו דהתם כמעט מוכרח מתוך הסוגיא, דהא כל ההקדמה למימרא שניה של רב יוסף ולברייתא דרבי חייא היא מימרא של רב יוסף האומרת, שבשעה שסנהדרין יושב יש כאן קיום של "מדה", ואחר ביטול סנהדרין עוברים למהלך חדש של "במדה".

והרי אין כאן "במדה" של עונש דוגמת מעשה העבירה, מעין הא דתנן התם "היא גילתה את עצמה לעבירה המקום גילה עליה", אלא שיש כאן עונש של אחר הסנהדרין דוגמת עונש שבימי הסנהדרין, וכלשון רש"י שביאר "שמודדין להם לעוברי עבירה במדה שמתחייבים בה", פי' שאם האדם עובר עבירה שיש בה סקילה בימי הסנהדרין נותנים לו עונש מעין סקילה היום.

ואם כן כל יסוד המחייב של "במדה" שם, הוא עצם הדבר שהאדם עושה דבר עכשיו שהוא יודע שאותו דבר חייב מיתה בבית דין, אלא הוא חושב שאין לו מה לדאוג כיון שאין בית דין יושב בימיו, ולזה באים מן השמים ומודדים לו באותה מדה שהוא היה מתחייב בה מעיקר הדין, ושפיר פירש רש"י שם. אלא שאם כן קשה למה פירש כאן באופן אחר, וצ"ע.

ועוד צריכים להקדים, שהרי בסוגיין יש להקשות קושיא גדולה, מה שייך להביא כאן מימרא דרב יוסף בנוגע לדין ארבע מיתות של אחר ביטול הסנהדרין, והא כאן בימי הסנהדרין מיירי, ולא עוד אלא ששמעון בן שטח שהוא בעל המעשה, הוא היה ראש הסנהדרין בימיו כמבואר לעיל (יט.) ובפירוש רש"י להלן (מה:), ובגמרא ריש מכות ובמשנה ריש אבות ובדוכתי טובא.

ואם כן מהיכי תיתי לטעון שרוצח זה בן סייף הוא ולא בן שריפה, והא בימי הסנהדרין הרי ארבע מיתות מסורות לבית דין, ואם אין רוצח זה מסור בידו של שמעון בן שטח משום שנאמר "על פי שנים עדים יומת המת", מהיכי תיתי שבשמים חייבים להקפיד על מיתה באופן הדומה לארבע מיתות בית דין, וכן הקשו התוס', וצ"ע.

וכן יש לתמוה לאידך גיסא, שהרי אם יסוד הדין של ארבע מיתות בזמן הזה הוא משום שבא בית דין של מעלה למלא מקומם של בית דין של מטה לאחר ביטול סנהדרין, שאדם זה עשה דבר שמחייב אותו בבית דין ולזה מודדין לו באותה מדה מן השמים, אם כן גם אחר ביטול סנהדרין אין דין זה שייך אלא בהורג עם שני עדים, שכיון שאם היה בית דין יושב היו מחייבים אותו אז מענישים אותו במדה זו מלמעלה.

אבל אם על פי דיני התורה אין לחייב אדם זה, כיון שאין כאן "על פי שנים עדים יומת המת", אם כן גם "דין ארבע מיתות" לא שייך בזה, שמה שבאים לשמור שלא ילכו ארבע מיתות מן העולם אחר ביטול סנהדרין, אינו יכול לחייב את מי שלא היו בית דין מחייבים אותו, וכלשון רש"י בסוטה שמודדין להם "במדה שמתחייבים בה".

ואם כן בעובדא של שמעון בן שטח שאדם זה הרג בלי עדים, אין כאן דין ארבע מיתות אפילו בזמן הזה, וצ"ע.

עוד יש לתמוה, הא רואים מסיפור זה עצמו שאין "דין ארבע מיתות" צריך להתקיים מיד, שהרי הענישו עכשיו לאדם זה על חטא המחוייב שריפה שהוא עבר עליו מקודם [ואולי לפני זמן רב], ואם כן אינו מובן למה הוא נענש מיד ["לא זזו משם"] אחר רציחה זו.

וצריך לומר שכיון שראה שמעון בן שטח את המצב, והוא אמר לרוצח זה בפה מלא "היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו", לזה יש כאן תביעה לדון על המצב מיד ולא להיות מאריך אף, ובאמת נתקיימו דבריו בשמים, ומת אותו איש באותו מעמד ממש.

ואם כן תימה, מה שייך לבא ולתרץ שהוא בן נחש מצד עבירה אחרת, והלא תביעת רבי שמעון בן שטח באה מצד מעשה שראה, ואם כן בודאי שמצד קידוש השם שבדבר וגילוי מילתא שבו, יש להורגו דוקא בסייף כדי להראות שהוא נהרג מחמת רציחה של עכשיו, ואיזו תועלת יש כאן מצד תפילת ותביעת שמעון בן שטח אם הרוצח מת באופן אחר שאינו מגלה על עונש של רציחה, וצ"ע.

והנראה מבואר מכל זה, שהבין רש"י שיש שני אופנים איך לפרש את המימרא של "אף על פי שבטלו ארבע מיתות דין ארבע מיתות לא בטלו".

א' כמו שפירש הסוגיא במסכת סוטה, שבאמת בזמן הזה כבר אין שום פרשה בתורה של ארבע מיתות המחייבת שום דבר, שהרי אותה פרשה נאמרה רק לגבי סנהדרין שהם בית דין של מטה, ואחרי ביטול סנהדרין אין כאן מחייב מצד עצם פרשת העונש שנאמרה בתורה, ואין כח או זכות לבית דין של מעלה לענוש על פי הלכות שנאמרו לבית דין של מטה.

אבל יש מהלך של "במדה שאדם מודד בה מודדין לו", שבית דין של מעלה מעניש את האדם לפי ענין שבחר לעצמו, ובדרך כלל שייך ענין זה בדוגמא של מעשה שעשה, שעושים לבעל עבירה היפוך רצונו באותה עבירה, כעין "היא קשטה את עצמה לעבירה, המקום נוולה", או שעושים דוגמת מעשיו שלא כרצונו, כעין "היא גילתה את עצמה לעבירה, המקום גילה עליה", ולזה מחדש רב יוסף דרך שלישי של "במדה", דהיינו שהוא עשה דבר שהיה מחייב אותו אם יש כאן בית דין, ואז אומרים שאי אפשר לתת לו עונש בית דין ממש, דהיינו "מדה" של התורה, אלא "במדה", דהיינו דוגמא של אותה מדה שהתחייב בה.

ואם כן לשון "דין ארבע מיתות לא בטלו", פי' שאין ביטול מיתת בית דין ביטול גמור, אלא נשאר אופן שהאדם מקבל דין ארבע מיתות, שעל ידי שהוא יודע את דין התורה ומחייב את עצמו, יש לתת לו דין זה משום חשבון של "במדה".

ב' שבאמת חוץ מדין מיתות בית דין על ידי בית דין של מטה עם עדים והתראה, יש עוד דין מיתות בית דין על ידי בית דין של מעלה בלי עדים והתראה, אם "היודע מחשבות" רואה שאדם זה מזיד הוא, והוא חייב מצד חומר העבירה. ודין זה שייך גם בזמן שסנהדרין יושבים, שאם יש עדים והתראה ממיתים בבית דין, ואם אין לנו ראיות הללו, אז הדין חוזר לבית דין של מעלה לדון על פי ראייה וידיעה של מעלה.

ולפי זה לשון "אף על פי שבטלו ארבע מיתות דין ארבע מיתות לא בטלו", פי' שכבר בשעת ישיבת סנהדרין יש שני דברים, ארבע מיתות ודין ארבע מיתות, ארבע מיתות נמסרו לבית דין עם עדים והתראה, דין ארבע מיתות בבית דין של מעלה בלי עדים והתראה. ואף על פי שאחד מהם נתבטל כשביטלו ישיבת סנהדרין, השני במקומו עומד ולא נתבטל כלל.

וחידש המקשן בסוגיא זו כפירוש השני, שהוא אופן אחר בכל ענין המימרא של רב יוסף, ואולי מטעם זה יש גם שינוי במסורה אם הברייתא היא של חזקיה או של אביו רבי חייא, שנאמר כאן מהלך אחר בכל הענין, והוא שגם בימי שמעון בן שטח שהיה ראש סנהדרין, יש מיתות המסורות לידו ויש הנשארות בידי שמים, וזהו שאמר "מה אעשה שאין דמך מסור בידי".

והבין המקשן בדברי שמעון בן שטח, שמצד שני הוא בא ואומר, "היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו", שאין אלו דברי קללה או תפילה בעלמא, אלא דינא קאמר, שכיון שאין כאן עדים ולא נמסר הענין לידי ולבית דין שלי, אז הרי הענין נשאר בידי "היודע מחשבות", וידונו אותך בבית דין של מעלה בדין ארבע מיתות.

[ולא עוד אלא יתכן שנאמרה כאן דרשה נפלאה, במה שהביא שמעון את הפסוק "על פי שנים עדים יומת המת", שיש כאן מ"ם יתירה במלת "שנים", והוא דורש שבאמת יש כאן שני עדים שממיתים, פי' שני מהלכים של עדות בשני בתי דינים, או עדות של אנשים בבית דין של מטה, או עדות של היודע מחשבות בבית דין של מעלה.]

ומיושב בזה למה שייך דין ארבע מיתות בסיפור זה גם בחיי שמעון בן שטח ובימי הסנהדרין, דאדרבה זה עצמו הוא חידושו של שמעון בן שטח לפי דעת המקשן, שהוא בא לומר שאם אין מוסרים את הרוצח לידו ולבית דינו, אז הרי הרוצח נידון בבית של מעלה, וידונו בו דין ארבע מיתות מלמעלה.

וכן מיושב למה שייך דין זה בסיפור של שמעון בן שטח בלי עדים והתראה, שהרי אדרבה זהו יסוד המחייב של "דין ארבע מיתות", שבית דין של מעלה דן על פי ראייה וידיעה של מעלה. ואם כן לסוגיא זו נמצא, שגם בזמן הזה שייך "דין ארבע מיתות" בלי עדים והתראה, שאין טעם להקל, כיון שמעולם לא נתבטל דין ארבע מיתות..

אבל לסוגיא דמסכת סוטה, דנקטה שהרי "דין ארבע מיתות" הוא דבר שנתחדש אחר ביטול סנהדרין, והוא בא בדרך של "במדה" לתפוס את העבריין שהיה ראוי ליהרג בזמן הסנהדרין, אין חיוב זה אלא במי שעובר עבירה בעדים, והיא נפקא מינה גדולה בין דעת רב יוסף עצמו במסכת סוטה, ודעת המקשן בסוגיא דידן.

ועיין ברש"י בסוטה שם שהאריך לפרש, שהגמרא היא שחיברה את שני המאמרים של רב יוסף, והנקודה היא כנ"ל, שבאמת לדעת סוגיא דידן אין זו כוונת רב יוסף, ויש כאן מחלוקת של בעלי הגמרא בהבנת דבריו של רב יוסף.

ולפי הנ"ל יש ליישב גם כן, איך תבע שמעון בן שטח את העונש על רציחה, והעונש בא על עבירה אחרת ולא על רציחה. ועכשיו מבואר שכוונתו היא לומר שיש דין גמור על עבירות הללו בבית דין של מעלה, שאם אין העבריין מסור לו אז הוא מסור לידי היודע מחשבות, ויקיימו בו דין זה עצמו בבית דין אחר.

ולזה ישבו ודנו את הרוצח בבית דין של מעלה מיד כתביעת רבי שמעון, אף על פי שבדרך כלל מותר לאחר את הישיבה בדין לפי המדה של ארך אפים. אבל עכשיו שקובעים דין בנידון, צריכים לקיים בו כל דיני בית דין של מטה, גם את ההלכה של מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה, ואז דנו אותו בשריפה ובא הנחש מיד.

ואין כאן חסרון בקידוש השם שבו, למה לא נתקיימה תביעת שמעון בן שטח לענשו על הרציחה, שהרי התביעה היא רק לקיים בו פרשה של "דין ארבע מיתות", וכיון שהוא קיבל אחת ממיתות הללו והיא מיתה חמורה יותר מסייף, אם כן יש כאן גילוי מילתא הן על תביעת שמעון בן שטח והן על עבירה אחרת שעשה בלי עדים בעבר.

על כל פנים מדוקדק היטב מה שפירש רש"י בסוגיין, שהיא "פורענות בידי שמים הדומה" למיתת בית דין, שיש כאן מהלך של פורענות נפרדת בידי שמים, ולא שבאים מן השמים למלא מקומם של דיני אדם שנתבטלו.

ונחזור בזה ליישב קושיית מעכ"ת הפונה קדימה, למה מאריך רש"י לפרש שליסטים הורגים בסייף ממש, עד שכמעט אין אלו מיתות הדומות בערך למיתות בית דין, אלא כאילו מקיימים מיתת בית דין ממש על ידי סייף. וגם הקשה למה הקדים רש"י לפרש ענין לסטים לפני ענין מלכות, אף על פי שבברייתא תניא מלכות לפני לסטים.

ולהנ"ל מבואר היטב, שיסוד שיטת המקשן [או ברייתא דרבי שמעון בן שטח עצמה לפי הבנת המקשן] בסוגיא דידן הוא, שאין כאן "דוגמת" מיתת בית דין שמתחילה אחר ביטול סנהדרין, אלא יש כאן קיום עיקר דין חיוב מיתה של התורה על ידי בית דין של מעלה, שאם אין לנו עדים למטה ואין דינו מסור לשמעון בן שטח, אז יש לנו עדים למעלה ודינו מסור לשמים.

ולזה קפץ רש"י בסוגיא דידן והדגיש, שהציור הבולט ביותר של הדמיון בין מיתה בבית דין ובין דין ארבע מיתות הוא לגבי סייף, שבאמת מפרשים שבין לסטים ובין מלכות הורגים בסייף ממש, ושם רואים באופן בולט שנתקיים בו דין תורה על ידי השגחה מן השמים.

וזהו שהקדים רש"י לסטים למלכות, לומר שדעת המקשן היא שלסטים דומים למלכות בענין זה והכל בסייף ממש. [ולזה מתרץ הש"ס בלשון "אמרי", להורות שזה דבר השנוי במחלוקת בין האמוראים.]

אבל במסכת סוטה יש לפרש כפשוטו, שמה שהלסטים הורגים את האדם יכול להיות בכל דרך, והדוגמא למיתת "הרג" אינה מצד הסייף אלא מצד עצם הדבר שהוא נהרג על ידי אדם, בדומה להרג על ידי בית דין.

וממילא לומדים מזה נקודה צדדית, והיא ששם "הרג" שונה משאר מיתות, שכולם יש להם שמות לפי אופן ההריגה, סקילה, שריפה, חנק, אבל "הרג" הוא מושג כללי של הריגה, והסייף בא לקיים ענין החיוב. ואז יש לומר שכל הרג הנעשה בידי אדם דומה למיתת הרג של בית דין. ולכן לא טרח רש"י כלל להסביר את הדמיון בין לסטים להרג.

וגם הוסיף רש"י שם לגבי נמסר למלכות, "והרג נמי סייף הוא", פי' שיש נקודה נוספת שחוץ מעצם ההרג שבו יש עוד שויון לגבי השימוש בסייף. ועיין עוד בחילוקים בין הפירושים בשתי הסוגיות, ומבוארים לפי יסוד דברינו בזה בעזה"י.

י.ד.ה.