לכבוד ידידי הרב המתמיד והמעמיק הר"ר שמואל דוד בערקאוויטש נר"ו,

א'

א) במסכת סנהדרין (מג:) תנן, היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות, אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע (יהושע ז:יט) בני שים נא כבוד לד' אלקי ישראל ותן לו תודה ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי וכזאת וכזאת וגו' ומנין שכיפר לו וידויו שנאמר וכו', ע"כ.

ופירש"י וז"ל, כזאת וכזאת עשיתי. בגמרא מפרש שמעל בחרמים אחרים: עכ"ל.

ובגמרא (מד.), (יהושע ז:יא) "וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם גם לקחו מן החרם גם גנבו גם כחשו גם שמו בכליהם", אמר רבי אילעא וכו' מלמד שעבר עכן על חמשה חומשי תורה, שנאמר חמשה "גם", ואמר רבי אילעא וכו' עכן מושך בערלתו היה, כתיב הכא "וגם עברו את בריתי" וכו', פשיטא, מהו דתימא במצוה גופיה לא פקר, קמ"ל, "וכי עשה נבלה בישראל", אמר רבי אבא בר זבדא מלמד שבעל עכן נערה המאורסה וכו', רבינא אמר דיניה כנערה המאורסה דבסקילה, אמר ליה ריש גלותא לרב הונא כתיב "ויקח יהושע את עכן בן זרח ואת הכסף ואת האדרת ואת לשון הזהב ואת בניו ואת בנותיו ואת שורו ואת חמורו ואת צאנו ואת אהלו ואת כל אשר לו", אם הוא חטא בניו ובנותיו מה חטאו, אמר ליה וליטעמיך אם הוא חטא כל ישראל מה חטאו, דכתיב (שם) "וכל ישראל עמו", אלא לרדותן וכו', "וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים", [ומקשה] בתרתי [בתמיה], אמר רבינא הראוי לשריפה לשריפה, הראוי לסקילה לסקילה, ע"כ.

ומפרש רש"י וז"ל, מושך בערלה. משך את עור אמתו תמיד עד שנשתרבבה וכיסתה את ראש הגיד, כדי שלא יראה מהול: פשיטא. הא רבי אילעא גופיה אמר דעבר על כל התורה: לא פקר. לא הפקיר עצמו כל כך: דיניה כנערה המאורסה. נצטוו לסקלו: לרדותן. שיראו את קלקולו ויזהרו בעצמן ולא יוסיפו למעול בחרם: הראוי לשריפה. כסף וזהב ובגדים: הראוי לסקילה. הוא ושורו ובהמותיו, וקנס היה לרדות את האחרים: עכ"ל.

והעיר מעכ"ת, הא בכתוב שהביא הגמרא נאמר שלקח יהושע "את עכן בן זרח ואת הכסף ואת האדרת ואת לשון הזהב", כסף ואחר כך בגדים ואחר כך זהב, ובפסוק של הודאת עכן (יהושע ז:כא) נאמר, "וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד חמשים שקלים משקלו ואחמדם ואקחם", בגדים ואחר כך כסף ואחר כך זהב, ואם כן מה זה שבא רש"י וחידש סדר שלישי, כסף וזהב ובגדים, וצ"ב, עכ"ק.

ב) ונקדים לעיין בפירוש רש"י בספר יהושע, ששם נאמר (ז:טו), "והיה הנלכד בחרם ישרף באש אותו ואת כל אשר לו כי עבר את ברית ד' וכי עשה נבלה בישראל", ופירש רש"י וז"ל, ישרף באש. האהל והמטלטלין: אותו ואת כל אשר לו. כדין המפורש למטה, אותו והבהמה בסקילה וכו': עכ"ל.

וקשה, מה זה שפירש רש"י שם שהשריפה היא על האהל והמטלטלין של מי שעובר על החרם, ולא הזכיר כלל שישרפו את החפצים שנגנבו, וזהו דלא כפירושו בסוגיא דידן דהא דאמרינן "הראוי לשריפה לשריפה", היינו כסף וזהב ובגדים שנגנבו, וצ"ע.

ולהלן שם (פסוקים כד-כה) נאמר, "ויקח יהושע את עכן בן זרח ואת הכסף ואת האדרת ואת לשון הזהב ואת בניו ואת בנותיו ואת שורו ואת חמורו ואת צאנו ואת אהלו ואת כל אשר לו וכל ישראל עמו ויעלו אותם עמק עכור, ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ד' ביום הזה וירגמו אותו כל ישראל אבן וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים".

ועל זה מפרש רש"י וז"ל, ואת בניו וגו' וכל ישראל. לראות ברדויו, ויוסרו מלעשות כמוהו: ואת שורו ואת חמורו. לאבדם, כמה שנאמר "והיה כל הנלכד בחרם ישרף באש אותו" וגו': וירגמו אותו וגו'. שחילל את השבת: וישרפו אותם. האהל והמטלטלין: ויסקלו אותם. השור והבהמה: עכ"ל.

ותימה, הא בסוגיין פירש רש"י דהא דאמרינן "הראוי לסקילה לסקילה", היינו "הוא ושורו ובהמותיו", הרי שגם סקילה של עכן עצמו נכללת במה שנאמר "ויסקלו אותם באבנים", ומה זה שפירש שם שפסוק זה כולל רק השור והבהמה, וצ"ע.

אמנם באמת אפשר להקשות מעין זה בתורת סתירה בתוך פירוש רש"י בספר יהושע עצמו, דהא למעלה פירש שמה שנאמר בגזירה הראשונה "אותו ואת כל אשר לו", היינו "כדין המפורש למטה, אותו והבהמה בסקילה", ואם כן מה זה שפירש אחר כך שמה שנאמר "ויסקלו אותם באבנים" כולל רק השור והבהמה, וצ"ע כנ"ל.

גם תימה, מה זה שחידש רש"י שם שנסקל עכן על חילול שבת [על פי המדרש שהביא הרד"ק], והא כאן מבואר במימרא דרבינא שדינו של עכן כעין נערה המאורסה, ופירש רש"י שנצטוו לסקלו, והיינו שנסקל עכן על עצם המעל בחרם זה, על פי ציווי מיוחד שעונשו בסקילה, ואף על פי שהביאה הגמרא שעבר עכן על הרבה עבירות, אין הסקילה מחמתם אלא מחמת המעל, ודברי רש"י בספר יהושע צע"ג.

ג) אלא מבואר מתוך דבריו שם, שהרי קשה לו מה שנאמר בתחילת הפסוק "וירגמו אותו כל ישראל אבן", ורק אחר כך נאמר בנפרד "ויסקלו אותם באבנים", ומשמע שרגימת האבן היא על עכן בעצמו, וסקילת האבנים היא על שורו ובהמותיו, וכן פירש שם כמשמעו.

ואמנם קשה לו מדברי הגמרא שלנו, שאינה מביאה כלל תחילת הפסוק שנאמר "וירגמו אותו כל ישראל אבן", ומביאה רק המשך הפסוק האומר "וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים", משמע להדיא שסקילת עכן נכללת בלשון סקילה של סוף הכתוב.

ועל כרחך שהבינה הסוגיא, שלשון רגימה של תחילת הפסוק אינה לשון של עונש מיתה ממש, ואם כן עיקר העונש של עכן הוא בסוף הפסוק ביחד עם סקילת שורו ובהמותיו, וכן פירש רש"י על הסוגיא.

ד) אלא דהא גופא צ"ע, למה פירשה הסוגיא כנגד משמעות המקרא, ומאידך גיסא, אם הסוגיא קבעה שאין לפרש את הפסוק כמשמעו, למה בא רש"י על המקרא ומפרש אותו נגד דברי הגמרא, וצ"ע.

אלא נראה על פי מה שייסדנו בספר מרבה משפט (סימן כח) על סוגיא זו, והוא שבין המשנה והברייתא כאן לומדים דין הודאה בחייבי מיתות בית דין מהסיפור של עכן, אלא שנחלקו בביאור יסוד הדין, שלדעת תנא דמתניתין הוא ענין הודאת חטאים לפני מיתה, כדי המיתה תהיה לכפרה ויזכה לעולם הבא, ואם כן אין הודאת חטא שנהרג עליו יותר חשובה מהודאת כל חטאיו.

אבל דעת תנא דברייתא היא, שדין הודאה עיקרו לקבל עליו פסק בית דין, ולהצדיק שדנו אותו דין אמת, ומה שמזכיר גם חטאים אחרים הוא מפני שבאה מיתת בית דין על כל חטאיו גם כן [מעין דברי הרמב"ן במסכת מכות שאם הוזמו העדים לאחר מיתת הנידון, אין אומרים שלא נהרג בצדק, שעל כרחך היה חייב מטעם אחר, שאין בית דין טועים בחיוב מיתה].

ה) ומעתה נראה שהבין רש"י שזה עצמו הוא ענין מחלוקתם של רבי אבא בר זבדא נגד רבינא בסוגיין, שרבי אבא בר זבדא מפרש שלומדים מגזירה זוה שבעל עכן נערה המאורסה, ובא רבינא ואומר שאין לומדים שעשה כן עכן בפועל, אלא שדין סקילה שנצטוו ישראל לעשות בעכן על מעל החרם, הוא כדין נערה המאורסה.

וסדר הסוגיא כך הוא, מביאים דברי רבי אילעא ורבי אבא בר זבדא שעבר עכן על כל מיני עבירות החייבים מיתה מן התורה, כמו נערה המאורסה ושאר עבירות, וכל זה בנוי על דעת תנא דמתניתין שהוידוי הוא על כל עבירותיו.

ולפי שיטה זו יש לומר, שלא נהרג עכן על פי גורל ועל פי הודאתו ועל פי הוראת שעה וציווי מיוחד, אלא שאחר שנפל עליו הגורל שהוא בעל המעל, באו עדים והכירו אותו שהוא בעל נערה המאורסה או שחילל שבת. [והא דאיתא לעיל שרק אשתו ובניו ידעו, יש לומר דהיינו שרק הם הכירו בו וידעו, אבל העדים לא הכירו את הפושע עד שהעמיד אותו יהושע לפני העם.]

ואם נהרג עכן באמת מצד נערה המאורסה או חילול שבת, ואף על פי כן התחיל את הוידוי שלו בעניני המעל, ולא בעריות ובקדושת שבת, על כרחך שדין וידוי אינו מצומצם לדבר שנהרג עליו, וזהו יסוד דעת תנא דמתניתין כנ"ל.

ו) ולפי דעה זו, יש לפרש את הכתוב לגבי ביצוע העונש בפועל, שנאמר "וירגמו אותו כל ישראל אבן וגו' ויסקלו אותם באבנים", היינו שרגימה באבן נאמרה עליו לקיים פרשת סקילה שלו על נערה המאורסה או חילול שבת, וסקילה באבנים נאמרה על בהמות וחפצים ולא על אנשים.

וכן פירש רש"י בספר יהושע שהוא נרגם ונסקל על חילול שבת, והיינו שסמך רש"י שם על דעת תנא דמתניתין, והעדיף לפרש לפי דעתו כיון שהוא מתיישב היטב עם משמעות סדר הפסוק. [ואותו מדרש שכתב מטעם חילול שבת, היינו משום שנלכדה יריחו בשבת ומעל עכן באותו יום (עיין ברד"ק), ואינו סובר לגמרי כסוגיא דידן, אבל רש"י קבע את יסוד פירושו על פי המשנה, שיש חיוב גמור של מיתת בית דין בעדים, והעדיף טעם המדרש של חילול שבת על טעם הגמרא של נערה המאורסה, מפני שהוא קרה בסיפור זה עצמו ואין צריך להרחיק לכת.]

אמנם בדעת תנא דברייתא אי אפשר לפרושי הכי, דהא איהו קסבר שעיקר הוידוי הוא על החטא שנהרג עליו, ואם לומדים וידוי מעכן על כרחך שהוא נהרג על מעל החרם, ועל כרחך שנהרג על פי הגורל, וככל המפורש בברייתא.

ואמנם אם הוא ענין מיוחד של חיוב מיתה על פי הגורל והודאת בעל דין, שנעשה על פי הוראת שעה ואינו כדין מיתת בית דין בכל הדורות, קשה איך אפשר ללמוד דין וידוי של חייבי מיתות בית דין מכאן, וצ"ע.

ולזה בא רבינא ודורש מגזירה שוה, שנסקל עכן כדין נערה המאורסה, ופירש רש"י "שנצטוו לסקלו" כנערה המאורסה, ואינו מובן, למה לנו דרשה זו, והא מפורש בפסוק שרגמו אותו באבנים. אלא מבואר כנ"ל, שהיא דרשה הבאה לומר שאף על פי שהיא הוראת שעה לסקלו על מעל החרם, מכל מקום דינו ככל מיתת בית דין בסקילה, כעין נערה המאורסה, ואפשר ללמוד מכאן הלכות סקילה לדורות.

ולזה לומדים מכאן וידוי של חייבי מיתות, ונקטינן שעיקר הוידוי הוא על חטא שנהרג עליו, שהרי עיקר הוידוי הנזכר בקרא אצל עכן הוא וידוי על מעל החרם.

ז) אלא שאם כן קשה, מה זה שנאמר "וירגמו אותו כל ישראל אבן", ואחר כך נאמר "וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים", והלא יש בזה משמעות שנהרג עכן על ענין נפרד חוץ מהסקילה והשריפה על מעל החרם, וכמו שפירש רש"י בספר יהושע לדעת תנא דמתניתין.

וזהו ענין דברי רבינא האחרים, שבאו להצדיק דבריו הראשונים, שכיון שהוא לומד שנהרג עכן על מעל החרם "כדין נערה המאורסה", עדיף לפרש שלשון "וירגמו אותו כל ישראל אבן" לאו דוקא מיתה ממש, ועיקר החיוב שלו נכלל עם השאר, והיינו שנאמר "וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים", ועכן עצמו בכלל סקילה זו, שהכל בא מחמת מעל החרם ולא מחמת שום חטא אחר.

ומביאים סוף הפסוק שנאמר "וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים", ומקשים על זה "בתרתי" [בתמיה], וכי יש כאן שני חיובי מיתה באדם אחד, ומתרצים "הראוי לשריפה לשריפה הראוי לסקילה לסקילה", שהשריפה היא על החפצים והסקילה היא על אנשים ובהמות, ועכן בכלל הנסקלים.

וזהו שפירש רש"י בסוגיא דידן, "הראוי לסקילה לסקילה. הוא ושורו ובהמותיו", שהרי לפי רבינא אליבא דדעת תנא דברייתא מפרשים שסקילת עכן היא נכללת בפסוק זה, והכל קנס הוא לרדות את האחרים, ואף על פי כן ילפינן מיניה לשאר חייבי מיתות, משום שלמדנו שדינו בסקילה כדין נערה המאורסה.

ח) ומה שפירש רש"י על ספר יהושע, שבתחילת הגזירה אמר שהיא כוללת גם דין סקילה על "הוא ובהמותיו", ולבסוף פירש שרגימת עכן באבן היא מחמת חילול שבת, ושמה שנאמר "ויסקלו אותם באבנים" היינו רק "השור והבהמה", עדיין קשה למה פירושיו סותרים מתחילת הסיפור לסופו, וצ"ע.

ויש לומר, שבאמת נאמר מראש שמי שמעל ייסקל, אבל אחר כך כשנתגלה שהמועל חילל שבת בעדים, אז סקלו אותו מחמת חילול שבת, ולא היה צורך לקיים בו את הגזירה של סקילה על המעל, ועיין.

ב'

ט) ומעתה נראה לומר עוד נקודה מחודשת, והיא שכיון שדעת תנא דמתניתין היא ללמוד את הפסוק קרוב יותר לפשוטו, נקט רש"י שלפי דעתו באמת לא שרפו כלל את האדרת והכסף והלשון של זהב, שהרי הם בכלל החרם הראשון להקדש ולא יצאו לחולין, ודין הנאמר למעלה (ו:כד) "רק הכסף והזהב וכלי הנחשת והברזל נתנו אוצר בית ד'", לא פקע על ידי מעילה, ואין טעם לאבד את חפצי החרם שנגנבו, אלא מחזירים אותם להקדש לאוצר בית ד'.

ובאמת אין שום משמעות בלשון הפסוק לומר, ששרפו את האדרת ואת הכסף והזהב, ואין הכרח לפרש כן מצד דרוש ההלכה של וידוי בבית דין, ושפיר הבין רש"י לפי דעת תנא דמתניתין שבאמת לא שרפו אותם, ומה שנאמר "וישרפו אותם באש" נאמר רק על "אהלו ואת כל אשר יש לו", שנאמרה עליהם גזירה "לאבדם" כמו שפירש רש"י להדיא שם.

ומה שנאמר בפסוק שלקח יהושע את החפצים הנגנבים אתם לעמק עכור, יש לומר שזה היה רק כדי להציגם, אבל לא נעשה בהם שום דין איבוד. ואחר שחזרו מאותו מעמד בעמק עכור, החזירו את האדרת והכסף והלשון לרשות הקדש.

[ולפי זה יש ליישב הערה נפלאה במקראות הללו, שהרי עכן אמר ליהושע (ז:כא), "וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד חמשים שקלים משקלו ואחמדם ואקחם והנם טמונים בארץ בתוך האהלי והכסף תחתיה". ופירש הרד"ק וז"ל, תחתיה. תחת האדרת: עכ"ל.

ובפסוק הבא (ז:כב) נאמר, "וישלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה והנה טמונה באהלו והכסף תחתיה". ומפרש הרד"ק וז"ל, טמונה. האדרת: עכ"ל.

ותימה, למה בדברי עכן אומרים שלשון הזהב והאדרת שניהם טמונים, והכסף תחת האדרת, וכשמספר הכתוב שמצאו המלאכים כדבריו, נזכר רק שמצאו אדרת טמונה עם כסף תחתיה, ולא נזכר לשון הזהב בכלל, וצ"ע.

והנה לפי המבואר שהחזירו את החפצים הנגנבים להקדש ולא שרפו אותם כלל, יש להעיר דבשלמא אדרת שנער יש בה סימנים וגם לשון הזהב יש לו סימן של משקל חמשים סלעים, אבל במאתים שקלים כסף שהם מטבעות, איך מחזירים אותם להקדש, למה לא ניחוש שהוציא המועל את מה שגנב ומטבעות הללו אחרים הם, ואם כן חייב לשורפם כיון שנגזר על נכסי המועל לשריפה, וצ"ע.

ולזה בא הכתוב ודקדק שמצאו את הכסף תחת האדרת ולא תחת הלשון, ודקדוק כזה חשוב סימן של מקום, ואז תולים שהכסף הנמצא הוא הכסף הנגנב והנטמן, ויש להחזירו להקדש בלי צד ספק וחומרא, ודוק.]

י) אמנם בסוגיא דידן אליבא דרבינא [שהוא מפרש לדעת תנא דברייתא כנ"ל], נקטינן שדין סקילה בפסוק זה הוא סקילה של בית דין, וכיון שנאמר במשקל אחד, "וישרפו אותם באש ויסקלו אותם באבנים", משמע שגם שריפה זאת היא הלכות בית דין, והיינו שהקשה הגמרא איך מענישים אותו "בתרתי" פי' שריפה וסקילה.

ושוב לא מסתבר לומר שכל מה ששורפים הוא האהל והמטלטלין, שאין זה אלא דין איבוד ממון בעלמא, ואין להשוותו לסקילת אדם ובהמה בהלכות בית דין.

וזהו שהבין רש"י בסוגיא דידן, שנתחדש דין שריפה על החפצים שנגנבו מן החרם, והוסיף רש"י שכל זה "קנס היה לרדות את האחרים", שאם היה רק קנס על עכן אין טעם לכלות דברים יקרים ששייכים לרשות הקדש, שהיו ברשות המועל רק בדרך גניבה, אלא על כרחך שבא קנס זה להראות את האחרים שלא להמשך אחר הדברים היקרים, לא אחר העושר של הכסף להוצאה ולא אחר ההון של הזהב לאוצר ולא אחר היופי של הבגדים ללבוש ולהתכבד בחוצות עיר או בארמוני המלכים.

ועל כל פנים אחרי שזכינו לכל זה, יתכן שיש בזה כדי ליישב קושייתך הפונה קדימה, למה שינה רש"י מסדר הכתוב, שהכתוב יש לו שני סדרים, א' אדרת כסף וזהב, ב' כסף אדרת וזהב, ובא רש"י וחידש סדר שלישי, כסף וזהב ובגדים, הלא דבר הוא וצ"ע, עכ"ק.

ולפי דברינו יתכן, שהרי ענין הברייתא [ומימרא דרבינא] כאן הוא לפרש לפי הענין והסברא ולדחוק בלשון הכתוב, דלא כדעת תנא דמתניתין דעדיפא טובא בלישנא דקראי כנ"ל.

והרי הברייתא מחדשת חידושים בביאור רגימת אבן של פסוק זה, ובביאור השריפה בפסוק זה, ובביאור הסקילה בפסוק זה, ולזה בא רש"י ורמז על ידי שינוי הסדר שצריכים להבין את כל הפסוק מחדש על פי הברייתא, ועיין.

ג'

יא) ובהמשך המשנה (מג:) תנן, ומנין שכיפר לו וידויו, שנאמר (יהושע ז:כה) "ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ד' ביום הזה", ביום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא, ע"כ.

ולהלן (מד:) איתא, מנין שכיפר לו וידויו וכו': תנו רבנן מנין שכיפר לו וידויו, שנאמר (יהושע ז:כה) "ויאמר לו יהושע מה עכרתנו יעכרך ד' היום הזה", היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא, וכתיב (דברי הימים א' ב) "ובני זרח זמרי ואיתן והימן וכלכל ודרדע כולם חמשה", מאי "כולם חמשה", כולן חמשה הן לעולם הבא, כתיב זמרי וכתיב עכן, רב ושמואל, חד אמר עכן שמו, ולמה נקרא שמו "זמרי", שעשה מעשה זמרי, וחד אמר זמרי שמו, ולמה נקרא שמו "עכן", שעיכן עונותיהן של ישראל: ע"כ.

ומפרש רש"י וז"ל, זמרי. הוא עכן כדמפרש לקמיה, וכוללו הכתוב עם שאר אחיו שהיו צדיקים: כתיב זמרי וכתיב עכן. הכא קחשיב לבני זרח ולא כתיב עכן, וביהושע כתיב "ויקח יהושע את עכן בן זרח", אלמא בריה הוא: רב ושמואל. דאמרי תרוייהו הוא עכן הוא זמרי, חד אמר עכן שמו כו': מעשה זמרי. נואף, כדאמרן לעיל בא על נערה המאורסה, ועוד שנענשו ונגפו ישראל בעוונו כמו שנענשו על ידי זמרי, דמתו עשרים וארבעה אלף, וכאן רובה של סנהדרין: עיכן. גלגל עליהם פקודות עוונותיהם כעכנא זו שמתגלגלת בהיקף עגול: עכ"ל.

ואינו מובן, למה הוצרכה ברייתא זו לבא ולהוסיף דרשה חדשה להוכיח שכיפר לו וידויו לעכן, ממה שנזכר שמו בדברי הימים יחד עם אחיו בני זרח, ומה היה חסר בלשון המשנה, שהוכיחה מפסוק הנאמר בספר יהושע בפרשה זו עצמה, וצ"ב.

גם צריך טעם, למה הוצרך רש"י להקדים במחלוקת של רב ושמואל, ששניהם אומרים "הוא עכן הוא זמרי", והא הברייתא כבר נקטה הכי, ולא שמענו מי שחולק על פרט זה.

יב) ונראה מבואר בזה, שהרי כבר ייסדנו שלדעת תנא דמתניתין נאמר כאן דין וידוי כללי על כל חטאיו על מנת לזכות לעולם הבא, אבל לדעת תנא דברייתא עיקר הדין הוא וידוי על חטא זה שנהרג עליו, והוא חלק מהלכות גמר דין וקיום של מיתת בית דין, ואין עיקרו בא להביאו לעולם הבא אלא להצדיק פסק בית דין.

ואם כן יש נפקא מינה עצומה, לגבי הא דתנן במשנתינו שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, שלפי דעת המשנה יש כפרה על כל חטאי האדם על ידי מיתת בית דין ואמירת וידוי, ואינו עכור כלל לעולם הבא.

אבל לדעת תנא דברייתא שעיקר הוידוי הוא על חטא זה, אם כן גם אם דורשים "ואי אתה עכור לעולם הבא", אין כאן הוכחה שהוא מוכן ליכנס לעולם הבא על ידי וידוי, אלא שאין חטא זה מסוגל לעכור אותו בעולם הבא אחר שהתודה ונענש, אבל לגבי שאר עוונותיו אין כאן הוכחה שהוידוי שלו מצליח לכפר על כולם.

ושוב יש לומר שברייתא זו המביאה פסוק שני להוכיח שכיפר לו וידויו לעכן, סוברת כדעת אידך ברייתא שעיקר דין וידוי הוא על אותו חטא, ואם כן אין הדבר מוכרח שכיפר לו וידוי לעכן על כל עוונותיו להיות בן עולם הבא ממש. [וגם אין צורך להוכיח כן מצד דין וידוי, רק שקיבלו חז"ל שכיפרו לו וידויו לגמרי, ולתנא דברייתא צריכים להוסיף עוד מקור להוכיח את הדבר.]

דוק ותמצא שאף על גב שבפסוק נאמר "ביום הזה", הרי הברייתא מביאה בלשון "היום הזה" וגם דורשת "היום הזה אתה עכור" וכו', שיש כאן הדגשה שדנים על החטא של היום הזה.

ולזה הביא תנא דברייתא פסוק בדברי הימים, המשוה את עכן עם שאר אחיו הצדיקים, ואומר "כולם חמשה", ומכאן יש להוכיח שנתכפר עכן לגמרי על ידי וידוי שלו, וזכה להיות ביחד עם אחיו בעולם הבא.

יג) ומעתה מבואר ענין המחלוקת בין רב ושמואל, שהרי מי שסובר שניתן לו שם "זמרי" על שם העבירה שלו, אינו יכול לדרוש כמו הברייתא, שבא פסוק זה לומר שמקומו הוא בעולם הבא בשוה עם אחיו הצדיקים.

ורק למאן דסבר שהשם שלו הוא זמרי, אפשר לפרש שהוא נקרא "עכן" בספר יהושע על שם חטאו, ואחר כך נתכפר וחזר לשמו הרגיל בדברי הימים, מפני שהוא חזר להיות נידון כצדיק בין אחיו.

ואם כן קשה, למה בא אחד מאמוראים הללו וחולק על ברייתא מפורשת, הדורשת מפסוק זה שכולם שוים בעולם הבא.

ויש לומר על פי הנ"ל שפסק אמורא זה כמשנה שלנו, ומספיק לנו מה שדורשים "ואי אתה עכור לעולם הבא", ואם כן לא איכפת לו לפרש ששמו הוא עכן, ונזכר בשם אחר בדברי הימים להזכיר את חטאו. [שהרי גם אם נתכפר על ידי וידוי, יש זכות לפסוקי התורה להזכיר את החטא ללמד לקח לדורות הבאים, וכמו בשאר צדיקי התורה שנזכרו חטאותם בתורה.]

וזהו שכתב רש"י שהרי רב ושמואל דאמרי תרוייהו "הוא עכן הוא זמרי", אלא שנחלקו איזה שם הוא שלו ואיזה נקרא על פי חטאו, והביאור הוא כנ"ל, שחולקים אם הלכה כברייתא ואם כן אין "זמרי" שם גרוע, או הלכה כמתניתין ואין צורך לדרוש פסוק זה בדברי הימים, ושוב יותר מסתבר שהשם הגרוע הוא "זמרי" כמו שמצאנו בתורה רשע בשם זה.

(דוק ותמצא שהוסיף רש"י, שאחד מן הטעמים לקרוא לו "זמרי" הוא על שם שבעל נערה המאורסה, והרי ביארנו למעלה שזה נכון רק לפי תנא דמתניתין, דהא תנא דברייתא דורש כדברי רבינא שהוא נסקל כנערה המאורסה אבל לא בא על נערה המאורסה בפועל, וכש"נ.)

י. ד. המניק