הקדיש בור ונתמלא, אי לימא דפליגי באדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ... כי קאמר ר' מאיר בפירות דקל דעבידי דאתו
יל"ע דמלבד דלא עבידי דאתו, הרי לכאורה אין מימי הבור של מקדיש, ואיך יכול להקדישם - ובין להרמב"ן דהקדש קונה אותם הרי הם של הקדש ואינם שלו, ובין להרשב"ם ותוס' דאין הקדש קונה בקנין חצר, מכל מקום הרי הבור יצא מרשות הבעלים, ואינו קונה להבעלים.
זו קושית הראשונים:
חדושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף עט עמוד ב
ותימה הוא מעיקרא היכי קא סלקא דעתך דמצי מקדיש, והא ודאי כי אמרינן אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם היינו דלכשיבא לעולם ויהא שלו יהא קדוש כגון מקדיש פירות דקל שלו, אבל כאן אם באין לשובך ולבור לתוך של הקדש הן באין ולא קנאן הוא מעולם והיאך יחול הקדשו.
לפיכך פירשו המפרשים דהכי נמי מקשה בגמרא מי יימר דאתו לרשותו ומרשותו יבאו לתוך של הקדש כדי שיחול הקדשו. ומפרקינן במים הבאין דרך חצרו שהוא מתוקן למילוי הבור ועשוי לכך ומיד שבאו לחצרו קנאן והקדשו חל עליהן וכן ביונים, אבל באין דרך חצר של אחרים אין הקדשו חל כלל שהרי לא קנאן מעולם.
ולי נראה דהכא במאי עסקינן כגון שאמר בור זה לכשיתמלא מים יהא הקדש הוא ומימיו. הוא קדוש דהא איתיה בעולם וכמקדיש שדהו לאחר שנים עשר חודש הוי דקדשה, פירות דלא הוו בעולם לא קדוש אלא לר"מ, ומאי ריקנין דקתני ברייתא דאמר בשעה שהן ריקנין, ולפום הכי לא קשיא להו בגמרא אלא מי יימר דאתו, ואסקינן בעשויין לבא ובדרך שלו ומיתוקמא כפשטה אפילו בהקדיש בור עכשיו ומה שבתוכו לכשיבא לעולם.