א) לא כ"כ ברור השאלה, ואבאר כוונת רש"י ואצא ידי חובתי. נראה כוונת רש"י, דתחילה ביאר הפסוק במלאכי דחלל יהודה קדש ה' אשר אהב. היינו שיהודה הפקיר קדושתו. ואח"כ פירש"י מה שמפרש הגמרא דקדש היינו זנות מהקרא לא יהיה קדש ויש גירסא בגמרא לא תהיה קדשה, ונראה דרש"י גרס לתרוייהו [או שגרס לחד והבין דכוונת הגמרא לתרוייהו], ופירש דקדש וקדשה הנאמר בתורה היינו דמחללין קדושתן. ומה דפרש רש"י תחילה לשון הפקר ואח"כ לשון חילול, הוא משום דהקרא במלאכי איירי בבועל ארמית, ואף שנקט הקרא לשון חילול פירש"י כוונת הפסוק דהגויים המה מחוללים ועומדים, דאין להם תורה ואין להם שייכות עם הקב"ה, וכל מציאתם הוא מציאות גשמית, והישראל הנדבק בהם הוא מפקיר קדושת הישראלי לידבק בגויים המחוללים. משא"כ בקדש וקדשה דאורייתא, שם אין הענין הפקר אלא החילול עצמו דמחלל הקדושה הישראלית, במה שמעמיד עצמו לזנות, וברור.

ב) לענ"ד חשבתי שדברי הרש"ש אין בהם דוחק כלל, ומה דיליף דזקנו דרב פרידא הוא ר"ח בר אבויה הוא מהסוגיה כאן ושם דכפולה היא הסוגיה ושווה כמעט הלשון כאן ושם, ומדקדוק הגמרא נראה לו לרש"י דר"ח בר אבויה הוא זקנו דר"פ. ומה דאמר רש"י הכי אמרי' בחלק היינו הא דנכפלה הסוגיה.

ומה דהקשה אמאי שינה שמו, שמא י"ל, דמי שעליו נאמר בסוף הסוגיה כי אתא אמר היינו זאת ועוד אחרת היינו ר' פרידא. דר"ח בר אבויה לא ידע כלל דנשרפה הגולגולת, שהרי הסתירה זאת ממנו טובא, שחשדה שהיא אשתו ראשונה. אלא ר"פ אמר זאת, ולכן כאן קרי ליה ע"ש נכדו, שהוא בעל מסקנת המימרא.

ג) כמדומני [ולא מצאתי הזמן לחפש כעת מפורש ועי'] שכבר אמרו בזה המפרשים הראשונים והאחרונים, דאף אם לא פירש זמרי מכזבי בחיבוק ונישוק אלא רק היה פוסק בעילתו, היה פנחס נהרג עליו. ולכן כתב רש"י מן האשה בלשון נקיה, דכבר ידועים דברי הרמב"ן שמדוע נקרא לשון הקדש בשם קדושה, דמהו קדושתו של הלשון, אלא מפני שאין בו שמות לאברי אותו מקום. לכן כתב רש"י מן האשה בלשון נקיה. ומה שלא כתב רש"י דפסק בעילתו, דזה היה יכול להתפרש בעוד אופנים, גם אין זה פירוש עצם דברי הגמרא, ופשוט.

ד) ביאור הדברים, ששמה היה שוילנאי והוא שם חשוב של בת מלכים, והתורה קראתה כזבי לב' הלשונות בגמרא או משום שכזבה באביה שאמר לה לגדול שבהם תשמעי, משום שלא רצה לזלזל במלכותו, והיא נשמעה לזמרי, ואף שלא היה הגדול אלא שפיתה אותה בשקר [דמלבד שמשה הגדול גם רק אמר לה שהוא ראש לשבט שמעון שקודם ללוי, ולדבריו היתה צריכה לישמוע לראש שבט ראובן] והיא האמינה לו מיד והסיבה שבתוכה לא היתה בת מלכים אלא נפקת ברא רגילה, אלא שנאסר עליה לעשות כן ומיד שמצאה תירוץ לזנות מיד נשמעה לו, וזהו שכזבה באביה שלא בדקה כלל אלא הלכה אחר יצרה. וכן ללשון שני בגמרא כוס בי עם זה, שהוא דבר פלא שרצתה לשחוט עם שלם ע"י שתזנה להם, ולא שייך ענין כזה בגויים אלא רק ביעל אשת חבר הקיני שעשתה עבירה לשמה, מה שלא שייך כאן, אלא הסיבה כנ"ל שהיא היתה נפקת ברא בתוך עצמה, אלא שחיפשה תירוצים לזה, וזה גם אופן תירוץ שמצאה לזה, ששיקרה שרוצה לשחוט עם שלם, ובאמת מה שרצתה הוא לזנות במה שאפשר לה. והיינו דאמרי אינשי, דכוונת הגמרא דמה שהעולם אומרים אינם טועים, כמו שמצינו הרבה בש"ס פוק חזי מה עמא דבר, ובני נביאים הם, וכהנה רבות. והפירוש בזה הוא גם יותר מזה, דמה שהכל אומרים על איזה מידה שלא אדם כך הוא האמת, דשייך שחיצוניות האדם מכירה לכל את פנמיותו, ואם הכל מכוונים לדבר אחד אין הם טועים. וכולם ראו את הדברים הנ"ל שכל דבריה לא היו אלא תירוצים ברצונה את תאוותה לזנות. ולכן ע"ש כזבי הנזכרת בתורה, אמרו כל אנשי לזלזל בשמה החשוב כבת מלכים היינו שם שוילנאי, מאי בעי בין קני לאורבני, היינו המקום הפשוט ביותר לזנות, שוילנאי. וברור.

ה) קושיית הגאון דפרש"י דמקור הא דזמרי הוא נשיא שבט שמעון מהא דאמר רבי יוחנן לקמן עמוד ב דזמרי הוא שלומיאל נשיא שבט שמעון. וקשה שהרי מקרא מפורש הוא ושם איש ישראל המוכה וגו' נשיא בית אב לשמעני. ולמה הוצרך רש"י להביא מהא דרבי יוחנן וזו פליאה נשגבה. ולענ"ד שמא י"ל דבמה שאמר הפסוק נשיא בית אב לשמעני שמא לא היה נשיא השבט כולו, אלא רק נשיא בית אב. ואדרבא לולא דברי רבי יוחנן שזמרי הוא שלומיאל, היה מקור גדול לומר שלא היה נשיא השבט, שהרי נשיא השבט הוא שלומיאל. [אא"כ נימא ששלומיאל מת וזמרי בא במקומו או איזה תירוץ אחר] וכאן שבא רש"י לפרש הגמרא במה שאמר לה זמרי שהוא גדול ממשה משום שהוא נשיא שבט שמעון שגדול מלוי, הוצרך רש"י להוכיח שהיה נשיא השבט ממש, ולא רק נשיא של בית אב. לזה הביא מדברי רבי יוחנן שהוא שלומיאל הידוע נשיא שבט שמעון, ודו"ק.

במסכת סנהדרין (פב.) איתא, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן וכו' שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא, (במדבר כה) "ויאמר משה אל שופטי ישראל" וגו', הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק, מה עשה, עמד וקיבץ כ"ד אלף מישראל והלך אצל כזבי, אמר לה השמיעי לי, אמרה לו בת מלך אני, וכן צוה לי אבי לא תשמעי אלא לגדול שבהם, אמר לה אף הוא נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו, שהוא שני לבטן והוא שלישי לבטן וכו', ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, ולא עוד שאם פירש זמרי. מן האשה והרגו פנחס אחר כן, נהרג עליו, שלא נאמרה הלכה דא אלא בשעת מעשה: זמרי. הוא שלומיאל נשיא שבט שמעון כדלקמן: שמעון. שני לבטן, לוי שלישי לבטן: עכ"ל.

ובסוף הסוגיא (פב:) איתא, אמר רבי יוחנן חמשה שמות יש לו, זמרי ובן סלוא ושאול ובן הכנענית ושלומיאל בן צורישדי, "זמרי" על שנעשה כביצה המוזרת, "בן סלוא" על שהסליא עונות של משפחתו, "שאול" על שהשאיל עצמו לדבר עבירה, "בן הכנענית" על שעשה מעשה כנען, ומה שמו, שלומיאל בן צורישדי שמו: ע"כ.

ופירש רש"י וז"ל, הסליא. גרם שיזכרו וכו': מעשה כנען. זמה וכו': עכ"ל.

והעיר מעכ"ת בשם ספר חידושי הש"ס להגר"י פיק וז"ל, רש"י פב. זמרי הוא שלומיאל עכ"ל, הנה אמת הדבר דהכי אמר רבי יוחנן שם חמשה שמות יש לו כו',

אבל פליאה נשגבה מאי בעי רש"י בזה, ולאיזה תועלת כתב הכי, עכ"ל.

ונראה ליישב, דהא בפסוק בפרשת בלק נאמר (כה:ו-ח), "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד, וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו, ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל."

ואחר כך בפרשת פינחס נאמר (כה:י-טו), "וידבר ד' אל משה לאמר, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי וגו', לכן אמר לו הנני נתן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל, ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני, ושם האשה המכה המדינית כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין הוא".

הרי בכל פרשה זו לא נזכר שם האיש שנהרג על ידי פינחס, ורק בתחילת פרשת פינחס אחר שאמר הקב"ה למשה רבינו "הנני נותן לו את בריתי שלום וגו' תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל", אז נאמר "ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעני".

ותמוה, מה ענין מהלך זה של הכתובים, להעלים את שם העבריין עד אחר מיתתו ועד אחר פרשת כהונת פינחס, וצ"ע. [ועיין בפירוש רש"י על התורה שם (כה:יד) כמה נקודות של יישוב על ענין זה.]

גם צריך ביאור, מה זה שנקרא זמרי "נשיא בית אב לשמעוני", והא בית אב אינו שבט, ויש כמה בתי אבות לכל שבט, ולעולם לא שמענו שראש בית אב נקרא בשם "נשיא", ובדרך כלל הרי רק ראש השבט נקרא בתואר של "נשיא", וצ"ע. [וגם בזה עיין פירש"י שם.]

אלא נראה שזה הוא יסוד חידושו של רבי יוחנן להלן בסוף הסוגיא, שאומר ששם העבריין הוא שלומיאל בן צורישדי, והרי זה שם שלא נזכר כלל בתורה בסיפור זה, משום כבודו של שבט שמעון שלא לפרסם שם נשיא שבטם שנהרג בחטאו, וגם בסוף הסיפור שנתן הפסוק שם לאיש ישראל המוכה, שהוא "זמרי בן סלוא", אין בזה שום גילוי ופרסום של שם העבריין, שאין כאן אלא שם חדש שניתן לו לפי העבירה, זמרי על שנעשה וכו' בן סלוא על שהסליא וכו'.

ולפי חידוש זה של רבי יוחנן נמצא, שהלשון של "נשיא בית אב" גם כן בא להעלים ולא לגלות, שעדיין אין אומרים בפירוש שהוא היה נשיא של שבט שמעון ממש, אלא אומרים שהיה כאן אדם חשוב בשבט שמעון, והוא עבר עבירות ונהרג.

[ויתכן שלשון "איש ישראל" הוא רמז לנשיא שבט, כלשון שנאמר בתחילת פרשת שלח (יג:ב) "איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם".]

ואם כן מה שנאמר בפסוק שהוא "נשיא בית אב" בא לרמז לענין אחר, והוא שבאמת בא זמרי וטען שהוא בא מכח אביו ולא מכח עצמו, שאביו שמעון היה קודם ללוי אבי קהת [ומשה הוא בן עמרם בן קהת], ויש כאן מרידה במלכות של משה מעין מרידת כמה משפחות משבט ראובן שהצטרפו לעדת קרח. וזהו יסוד לסיפור של הגמרא, שאמר זמרי לכזבי שהוא יותר ראוי למלכות ממשה.

וזהו שבא רש"י בפירושו לסוגיא זו, במה שאמר רבי יוחנן בתחילת הסוגיא, שבאו שבט שמעון אצל זמרי שהיה נשיא שלהם, ומבאר שכל מה שאומר רבי יוחנן כאן [אם דרשה זאת נמשכת מדברי רבי יוחנן הקודמים לה בסוגיא] כנגד משמעות הפסוק שאין זמרי נשיא השבט אלא ראש בית אב, הוא בנוי על דברי רבי יוחנן בסוף הסוגיא, ששם "זמרי" אינו שמו הנכון של העבריין, אלא כינוי של גנאי שניתן לו על שם העבירה, ובאמת זמרי היינו שלומיאל שהיה נשיא שבט שמעון ממש, וככל מה שנתבאר בזה. ואתיא שפיר קושיית מעכ"ת בשם הגר"י פיק.

ובסוף הסוגיא (פב:) איתא, אמר רב ששת לא כזבי שמה אלא שוילנאי בת צור שמה, ולמה נקרא שמה כזבי שכזבה באביה, ד"א כזבי שאמרה לאביה כוס בי עם זה, והיינו דאמרי אינשי בין קני לאורבני שוילנאי מאי בעיא, בהדי קלפי דקני שוילנאי מאי בעיא, גפתה לאמה, ע"כ.

ופירש רש"י שם וז"ל, שכזבה באביה. שצוה אליה אל תשמעי אלא לגדול שבהם: כוס בי עם זה. שחוט אותם על ידי: והיינו דאמרי אינשי. על שם כזבי אומרים דבר זה:

בין קני לאורבני. מקום יחוד: מאי בעי. ודאי משום זנות הלכה לשם: בהדי קלפי דקני. קליפות הקנים: שוילנאי מאי בעיא. ודאי משום זנות הלכה שם: גפתה לאמה. הנאיפה אמה, כלומר הוציאה שם גפייתה על אמה, שכיון שזינתה קורין אותה זונה בת זונה: עכ"ל.

והעיר מעכ"ת על מה שפירש רש"י "על שם כזבי אומרים דבר זה" וז"ל, ויש לעיין מה כוונת רש"י בזה, ועוד קשה דהוה ליה למימר על שם "שוילנאי" אומרים דבר זה, וצע"ק, עכ"ק הנבונה.

ונקדים להעיר, מה זה שלא גילתה תורה שמה הנכון של העבריינית, אלא נתנה לה שם גנאי של "כזבי", והא בשלמא בנשיא שבט של בני ישראל מובן שאין התורה רוצה לפרסם שמו על הקלקלה, אבל למה לנו להגן על כבודה של הגויה העבריינית, וצ"ב.

ומצד שני קשה, למה נקטה תורה שמו הנכון של "צור", והרי יש כאן ארבעה שמות במקרא זה, זמרי, סלוא, כזבי, צור, ואנו מפרשים שלשה מתוך ארבעה לדרשה, שכולם כינויים של גנאי על עבירה זו, חוץ מאחד מהם דהיינו "צור", ואינו מובן למה מגלים דוקא שם זה מתוך ארבעה שמות הללו, וצ"ב.

וגם אינו מובן, מה ענין כל הפתגם הארוך הזה, שאומרים אנשים מה עושה שוילנאי בין קני לאורבני, ובהדי קלפי דקני, מה רוצים לומר בזה.

וגם צריך טעם למה אומרים שהיא גילתה גנותה של אמה שגם היא זונה, והלא בפסוק נזכר אביה ולא אמה, וצ"ע.

וכן יש להקשות קושיא יסודית לגבי כל הסיפור של הריגת כזבי, והא יש כאן משמעות שהיא חייבת מיתה, וטוב הדבר שגם היא נהרגה ביחד עם זמרי, ואינו מובן, הלא בדין של הבא על ארמית קנאים פוגעים בו, לא נאמר כלל היתר או חיוב להרוג את הארמית, אלא שהקנאי יש לו זכות להרוג את היהודי לקנא על דין תורה וכבוד שמים, אבל יש לו להניח את הארמית, וגם בית דין של בני נח אינו חייב להורגה כיון שלא עברה על שבע מצוות בני נח, ואם כן איזה חיוב מיתה יש כאן על כזבי, וצ"ע.

וכעין זה יש להקשות בסגנון אחר, שהרי בבנות מואב שגם הן באו לזנות עם בני ישראל, כמו שנאמר (במדבר כה:א) "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנת אל בנות מואב", לא נאמר בתורה שיש כאן חיוב מיתה, ואדרבה אומרים מסברא במסכת יבמות (עו:,עז.) שאין להרחיק מואביות מעם ישראל, שאין לתבוע אותן "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים", כיון שאין דרכה של אשה לקדם משום שנאמר (תהלים מה) "כל כבודה בת מלך פנימה".

ומבואר שאף על פי שבנות מואב נהגו להיפך ממש ממדת "כל כבודה בת מלך פנימה", והן יצאו לזנות עם בחורי ישראל, אין בזה אשמה כיון שהלכו בציווי אביהם ומלכם, ואם כן למה מחייבים את כזבי יותר מכל בנות מואב [ובספר "עת שלום" שיוצא לאור בקרוב בעזה"י, נאריך בענין (במדבר לא:טז) "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בד' על דבר פעור" שנאמר כטעם להרוג בנות מדין בשעת מלחמה ואכ"מ], וצ"ע.

ולזה יש לומר שזהו חידושו של רב ששת, שמטעם זה חידשה תורה כינוי של גנאי על "כזבי", ולא קראו אותה בשמה, להורות שאינה חייבת על הליכה בציווי אביה, אלא היא חייבת מחמת עצמה, או משום שהיא כזבה באביה ועשתה כרצון עצמה, או משום שהיא לא הלכה כפופה וכפויה ברצון אביה כשאר בנות, אלא היא אמרה לאביה שישלח אותה כדי שישחטו את בני ישראל על ידה.

ואם כן מבואר למה משתמשים בשם הנכון של אביה, שאף על פי שהיא חייבה את עצמה הרי לא פטרה את אביה, שגם הוא חייב להתבזות ולהתגנות בתורה לדורות עולם, או משום שהוא שלח אותה מדעת עצמו על מנת להכשיל את משה ח"ו, או משום שהוא הסכים למזימתה המרושעת לשחוט בני ישראל.

ואדרבה בעצם יש כאן גילוי של רצון התורה לגנות את "שוילנאי" בשמה, כמו שמגנים את אביה בשמו, אלא שהיה כאן צורך לחדש לה כינוי של גנאי כדי לבאר את החיוב שלה.

ואם כן היינו דאמרי אינשי על "כזבי" את המאמר הזה הקורא אותה בשמה "שוילנאי", שעל ידי זה יש קיום לרצון התורה לגנות אותה בשמה כמו שגינו את אביה. [וראוי להזכיר כאן שהצירוף של "זמרי" עם "כזבי" הוא בגימטריא "צור".]

ומבואר גם כן למה מוסיפים במאמר העממי הזה, שעל ידי זנות של שוילנאי נתגלתה זנות של אמה, שהרי יש כאן גנות של שוילנאי על שחידשה רצון מרושע חוץ מרשעות של אביה, ורצון זה נתגלה בכזב שלה או במה שאמרה לאביה "כוס בי", וכיון שיש כאן מדה מגונה ורשעות חוץ מקיום רצון אביה, תולים את הרשעות של זנות שלה בזנות של אמה, ודוק.

ועל כל פנים אתיא שפיר הערת מעכ"ת בהבנת דברי רש"י, שהוא בא לבאר שאומרים על "כזבי" ענין גנות של זנות "שוילנאי", והביאור הוא כנ"ל, שאחרי שהתורה ביארה חיוב שלה על ידי קריאת שם "כזבי", הרי החיוב מוטל עלינו להוסיף גנאי על שם "שוילנאי" כמו שהתורה מגנה את שם אביה.

ובאמת צריך ביאור בפתגם זה, למה חוזרים פעמיים על ענין זה של מקום ייחוד וזנות, שאומרים מאי בעיא בין קני לאורבני, ואחר כך אומרים עוד הפעם מאי בעיא בהדי קלפי דקני, וצ"ב.

ובלשון רש"י רואים שהוא מאריך לבאר את שתי הנקודות בנפרד, עם חילוקים ביניהן, שהרי כשאומרים מאי בעיא בין קני לאורבני, קבע רש"י דיבור המתחיל "מאי בעי" בלשון זכר, וגם לא הזכיר שמה של שוילנאי, אבל כשאומרים מאי בעיא בהדי קלפי דקני, קבע רש"י דיבור המתחיל "שוילנאי מאי בעיא", שמזכיר את שמה וגם נקט "בעיא" בלשון נקבה, וצ"ב.

ועוד, שהוא חוזר באריכות על ענין הזנות אבל בשינוי קצת, שבדיבור הראשון כתב "ודאי משום זנות הלכה לשם", ובדיבור השני כתב "ודאי משום זנות הלכה שם", הרי שהוא חוזר על הכל, אלא שבפעם הראשונה הוא כותב "לשם" ובפעם השניה כותב "שם", והיא כחידה סתומה וצ"ע.

ולפי המבואר יש לפרש, שענין הכפילות בא לומר שיש כאן שני חלקים לחטא זה, החלק הראשון הוא שנשלח שוילנאי על ידי אביה לחטוא, והחלק השני הוא שהיא הלכה ברצון עצמה לחטוא.

ולזה בפעם הראשונה לא הזכיר רש"י את שמה, שהנקודה היא שהלכה בשליחות אביה, וגם נקט "מאי בעי" בלשון זכר, לומר שתולים את האשמה באביה שהוא זכר.

ובפעם השניה הזכיר רש"י את שמה, שהנקודה היא שהלכה ברצון עצמה, וגם נקט "מאי בעיא" בלשון נקבה, לומר שהיא הגורמת והיוצרת לענין זה. ועל זה מוסיפים שיש בזה גילוי על זנות אמה.

וזהו דקדוק הלשון שבתחילה נקט רש"י שהיא הלכה "לשם", משמע שנשלחה ולא הלכה מעצמה, ואחר כך הוסיף שהיא הלכה "שם", פי' הליכה מכח עצמה, וכש"נ, והדברים מאירים בעזה"י.

י.ד.ה.