[1] והיינו התפוס של האוכף, דהיינו כעין מקל שבולט מן האוכף שתופס בו כשיושב על האוכף ורוכב.

[2] רש"י פירש שהטומאה היא משום "עליונו של זב". אכן התוס' (בד"ה כל) מסתפקים בזה האם יהיה מטעם זה מטמא בכל דבר, דהרי עליונו של זב נלמד מקרא "מכל אשר יהיה תחתיו הזב" - וא"כ נראה שלא יטמא אלא בדבר שראוי להיות משכב ומושב. (וע' ריטב"א שפשיטא ליה, שאינו מטמא אלא במשכב ומושב). וכתבו התוס', דאם נפרש שמיירי בהיסט - שמסיט הזב את כל החפץ (ולא רק את מקצתו, שנגרר חלקו על הארץ - כדין עליונו של זב), ניחא טפי, שודאי שקאי על כל דבר.

[3] אכן כתבו התוס' (בד"ה כל שהזב), דאמר ר"ת שהוא טהור רק מטומאה חמורה (-אב) שאינו מטמא אדם וכלים אבל טמא טומאה קלה (-ראשון) לטמא אוכלין ומשקין. אכן התוס' חולקים וסוברים שאינו מטמא גם טומאה קלה.

[4] ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא אמרו את המימרא דלהלן, וחד מתני לה אמעשר וחד אעירוב.

[5] והקשו התוס' (בד"ה אבל), דתיפוק ליה משום השמן שאפשר לערב בו. ותירצו, דמיירי בכה"ג שאין בשמן לבדו מזון ב' סעודות רק בצירוף המים והמלח, וקמ"ל שמצטרף.

[6] והקשתה הגמ' דתיפוק ליה משום השמן שאפשר לקחת אותו בכסף מעשר, ותירץ אביי שמיירי שקנה את השמן ביותר מדמיו כדי להבליע בדמי השמן את מחיר המים והמלח.

[7] מבואר בגמ' דבין ר' יהודה ובין ר"א, דרשי את הפסוק "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ" - בריבוי ומיעוט וריבוי, שהדין הוא שריבה את הכל ומיעט דבר אחד, לר' יהודה המיעוט הוא מים ומלח ואילו לר' אליעזר מיעט ציר דגים, (דמים ומלח לשיטתו אינם צריכים מיעוט כיון שאינם אוכל - ריטב"א).

[8] דדרשי את הפסוק הנ"ל בכלל ופרט וכלל, ובעינן כעין הפרט שיהיה ולד ולדות הארץ ואילו הדגים נבראו מן המים. [ולפי המסקנא לקמן (בדף כח.) גם למאן דבעי פרי מפרי וגידולי קרקע, ממעט דגים - שאינם חשובים גידולי קרקע].