[1] מי שעירב ליום הראשון צריך לשוב ולערב ליום השני, דשמא הם שני קדושות ולא מועיל העירוב הראשון ליום השני. ומיירי נמי שרוצה ללכת ביום השני לאותו צד שרצה לילך ביום הראשון, דאינו יכול (אליבא דרבנן דמתניתין) לערב ביום השני למקום אחר.

[2] דדוקא בפת שעירב בה אתמול שכבר קרא לה שם עירוב מאתמול, אין בה איסור הכנה, כיו שמערב בה בשתיקה, אבל בפת חדשה שלא עירב בה אתמול, שצריך לקרוא לה שם עירוב, אסור משום הכנה.

[3] מבואר בגמ' (לעיל בעמוד ב'), שאביי ורבה בר חנין הקשו על רבה מהמשנה והברייתא להוכיח דאין איסור הכנה לערב מיו"ט לשבת, וא"כ לשיטתם יכול לערב בפת חדשה.

[4] במשנתנו אמר ר' יהודה שביצה שנולדה ביום ראשון של ר"ה מותרת בשני משום דשני קדושות הן, וסברתו אמורה אפי' בזמן המקדש. ועל זה נחלק ר' יוסי וס"ל, דכיון שתקנו לקבל עדים עד שעת המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש, ש"מ שדין שני ימי ר"ה הם קדושה אחת, ולכך ס"ל שביצה הנולדת בזה אסורה בזה.

[5] אחר החורבן החזיר ריב"ז את הדבר לקדמותו, לקבל את העדים כל היום כולו. ואמר על זה רבה, מתקנת ריב"ז ביצה מותרת. וביארו התוס', דזה דוקא בא"י ומשום שיש להם היכר שנשתנה להם המנהג אחר החורבן, שקודם החורבן היו מקבלים עדות עד המנחה ועתה מקבלים כל היום. אכן לבני בבל אין היכר זה - דלא נשתנה להם שום מנהג מהחורבן והלאה, ולכך הדין אליבא דר' יוסי ממשיך שנחשבים ב' הימים קדושה אחת, וביצה אסורה.

[6] רבא שם בביצה חולק, וסובר דכיון שגם ריב"ז אחר תקנתו מודה שאם באו סמוך לחשיכה כ"כ שאין שהות ביום כדי לקבל עדות שנוהגים היום קודש ומחר קודש, דהיינו שנוהגים את היום קודש אף שיודעים שלא יקדשוהו היום, וא"כ על כרחך משום דס"ל שהם קדושה אחת.

[7] נהרדעי ס"ל דלא חיישינן שמא עיברוה לאלול, ולכך בבבל ובשאר חו"ל לא חששו שום חשש ליום שני ותמיד היתה ביצה מותרת בשני, ורק בא"י במקום ב"ד בזמן המקדש שם אם עיברוה לאלול ביצה אסורה - ומשום שהם קדושה אחת.