[1] כגון למי שעירב לאותו כיוון שיכול להגיע אליהם, או לבני עיר אחרת הסמוכה שהפירות עתה בתחומה.

[2] ס"ל שאין פירות נאכלים במקום שיצאו, אלא דוקא אם חזרו למקומן. ובטעם הדבר כתבו התוס' (בד"ה מכלל), דאינו משום שקונס שוגג אטו מזיד, דהרי כשחזרו למקומן מתיר בשוגג ולא קניס, אלא טעמו דכיון שאין להם אלא ד' אמות יש לחוש כשיאכלם יבוא להוציאם מתוך ד' אמותיהם.

[3] וזו גם סברת רב פפא שאמר (לעיל דף מא:) שפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו, אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן - ומותרים באכילה. ולפ"ז לת"ק תרי קולי אית ליה, דהיכא שיצאו והם עדיין במקומן מיקל שיהיו מותרים באכילה - אם יצאו בשוגג. והיכא שחזרו למקומן, מיקל שיהיו מותרים באכילה אפי' אם חזרו במזיד. ור' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב חולקים על ב' הקולות האלו.

[4] הגמ' מצדדת לדחות שאין תנא שסובר כרב פפא, דת"ק לא בא לחלוק על דברי ר' נחמיה וראב"י היכא שחזרו הפירות למקומן במזיד, דבזה גם הוא מודה שאסור, אלא בא לחלוק היכא שהם עדיין נמצאים חוץ לתחום, שאסר ר' נחמיה וראב"י אפי' ביצאו בשוגג, ואתא ת"ק לפלוגי ולהתיר בשוגג. אכן דחתה הגמ' דחיה זו, דכיון שאמרו ר"נ וראב"י שלעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין - שוגגין אין מזיד לא, מכלל דת"ק אתא לפלוגי גם בכה"ג שחזרו למקומן במזיד, ולומר שכיון שחזרו למקומן מותרים.

[5] אבל לא יותר, דלא מועילים המחיצות להחשב כל ההיקף כד' אמות, כמו בבית ובעיר, דדוקא היכא ששבת באויר מחיצות מבעוד יום אמרינן הכי, אבל בלא שבת לא. (ורק בהוציאו נכרים והניחוהו בדיר או סהר, היקל רבן גמליאל, אבל בלא זה לא הקילו. אמנם ע' בתוד"ה ונכרים בשם הירושלמי).

[6] כיון דקי"ל מחיצה שנעשתה בשבת - שמה מחיצה, והכל חשוב רה"י ויכול לטלטל בכולה. ולרש"י תוך האלפים מטלטל כאורחיה, ואילו תוס' (בד"ה ומטלטל) ס"ל שגם תוך האלפים מטלטל ע"י זריקה.

[7] ס"ל שאינו יכול לטלטל חוץ לאלפים ע"י זריקה - משום דחיישינן שמא ימשך אחר חפצו ויצא מאלפים. וכיון שכן אסור לטלטל גם תוך האלפים, כיון שהוא מקום שנפרץ במלואו למקום האסור בטלטול.

[8] בתחילה הביאה הגמ' בשם ר' חייא שלגבי טלטול ס"ל שמטלטל כל האלפים שהוא מהלך, והקשתה שזה לא כמאן, דהיינו דאין שום סברא לחלק בטלטול בין יותר מאלפים לפחות, דאם הוא גוזר שלא לטלטל בזריקה מחוץ לאלפים - שמא ימשך אחר חפצו, יש לו לאסור גם תוך האלפים, דהרי זו מחיצה הנפרצת במלואה למקום האסור.

[9] דלענין הליכה, הדין הוא שלא יכול ללכת יותר ממקום שכלתה מידתו, והנידון רק לענין טלטול.

[10] דכיון שמכניס את החפץ למקומו אין לחוש שיגרר אחריו, דדוקא כשמוציאו מלפניו לבחוץ, יש לחוץ שיגרר אחריו ויצא. כך הדין לפי הגירסא שלפנינו, שרב הונא מודה שמותר לטלטל ע"י משיכה - וכך הוא מעמיד את הברייתא. אכן רש"י פירש בתחילה דלא גרסינן ליה, וכן הסכימו הרבה ראשונים, וכתבו שבאמת דברי רב הונא נדחו מחמת הברייתא, וסוברים שאין חילוק בדעת רב הונא בין מטלטל ע"י זריקה ובין ע"י משיכה, דכיון שהוא במקום הפרוץ למקום האסור בטלטול, יש לאסור בכל ענין. אולם התוס' (בד"ה לא) תירצו, וכתבו שרק לענין טלטול כלפי חוץ חשוב שנפרצה למקום האסור לה, אבל בטלטול כלפי פנים לא נחשב שנפרץ למקום האסור, מטעם זה גופא, דהרי מותר לטלטל חוץ לתחום לבפנים.

[11] והחידוש דאף שיש בחצר הרבה חפצים, ויש לחוש שאם נתיר לו ללכת בחצר יבוא ללכת ולטלטל בכל החצר - גם בחצי שהוא מחוץ לתחום, והייתי גוזר שלא יכנס בחצר כלל, קמ"ל שמותר.

[12] רש"י פירש את הסוגיא לענין הילוך, ומשום שהיה קשה לו דהא רב הונא לשיטתו לא מתיר לטלטל כלל באופן כזה, דהרי הוא פרוץ למקום האסור לו.

[13] וביארו רש"י והתוס', דיש לחלק בין בקעה - שאסר בה רב הונא לטלטל אף שהוקפה מחיצות, לבין חצר, דבחצר אי אפשר לומר שאחר אלפים הוא פרוץ למקום שאסור לו, כיון שלגבי אחריני חשיבי מחיצות החצר ומותר להם לטלטל שם. רק שאינו יכול לטלטל בכל החצר, משום שיש לנו לחוש ולגזור שמא ימשך אחר חפציו.

[14] אכן לענין דיר וסהר נחלקו רב ושמואל, דרב פסק כמותו, ושמואל לא.

[15] דהרי אין כאן את המחיצות ששבת בהם כי נפלו, או מחמת שהלך לספינה אחרת. אכן לפי המסקנא שבספינה מהלכת מודה רבה לטעם ר' זירא, א"כ חזר בו רבה מנפ"מ זו. (תוד"ה כי, בדף מג.).

[16] מבואר ברש"י ג' ביאורים לדבריו. א) דמשיצא חוץ לתחום, לא קנה שביתת ד' אמות בשום מקום, דהספינה מהלכת בכל קפיצה וקפיצה יותר מד' אמות, ולכן אין לו תורת ד' אמות ומותר להלך בכולה. ב) מיירי כשהולך לכיוון ההפוך מהילוך הספינה, שנמצא שכל הזמן הוא בתוך ד' אמותיו, כי הספינה מהלכת תחתיו לכיוון השני. ג) בכל עקירת רגלו הספינה כבר קופצת ד' אמות, והוי כהוציאוהו בעל כרחו שבכל מקום שינוח מקבל ד' אמות חדשים.