[1] דהיינו שנותנים לו ד' אמות מכל צד מהיכן שהוא, וא"כ נמצא שיש לו ריבוע של שמונה על שמונה אמות. וביארו התוס' (בד"ה רבי), דמה שפשטה הגמ' לומר שת"ק ס"ל הכי לומר ד' אמות מכל צד, משום שדבריו נסובים על דברי ר' יוחנן בן נורי שאמר שיש לו אלפים אמה לכל צד, והיינו ריבוע של ארבעת אלפים אמה והוא במרכזן, א"כ כשת"ק חולק וסובר שיש לו רק ד' אמות, כוונתו ד' אמות מכל צד, דרק בא למעט את השיעור מאלפים לד' אמות, אבל לא חלק על מה שיש לו מכל צד.

[2] דאיסור טלטול לא הותר לו, ולכך הדין נשאר שבין ברה"ר ובין בכרמלית אין לטלטל יותר מד' אמות.

[3] ואחר שבחר לו באחד מהצדדים את מקום הד' אמות, אינו יכול לבחור אחרים.

[4] דהיינו שנותנים לו מהיכן שנמצא לכל צד ב' אמות.

[5] דס"ל שדורשים מ"שבו איש תחתיו" - כתחתיו, דהיינו ג' אמות לגופו, ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו. וכיון שבמציאות פישוט ידים ורגלים הוא קצת יותר מאמה, לכן מודדים באמות מרווחות.

[6] דהיינו אמות שיש בהם ששה טפחים בינוניים, כמו מידת האמות שהיו בשושן הבירה (-טבלא שהיתה במקדש בגודל אמה, שעליה היה חקוק צורת שושן הבירה), שנעשו למידת אמתו של משה.

[7] דס"ל שמודדים את גופו ג' אמות, ועוד כדי שיטול חפץ מתחת רגליו להניחו תחת מראשותיו. ובשביל זה סגי בד' אמות מצומצמות, והיינו אמות שנמדדות בטפחים מצומצמים שדוחק את האצבעות זו לזו.

[8] כלומר, אנשים שלא קנו שביתה שנותנים להם רק ד' אמות, אם היו שלשה האנשים האלה היו סמוכים באופן שהראשון ב' אמות שלו מובלעות באמצעי, וגם השלישי ב' אמות שלו מובלעות באמצעי.

[9] ובאופן, שעירבו החצרות החיצוניות עם האמצעית, אבל לא עירבו ב' החיצונות זו עם זו. (וע' לקמן בעמוד ב', במחלוקת רב ושמואל).

[10] וס"ל לרבנן שאינו דומה לדין ג' האנשים הנ"ל, דגבי חצירות היות שיש הרבה דיורים בחצרות יש לחוש שמקצת אנשי החיצונית הימנית ישכחו ולא יזהרו מלטלטל כלים ששבתו בחיצונה השמאלית שנמצאים עתה באמצעית, ויבואו להכניסם אל חצרם החיצונית הימנית.

[11] דהוי כאילו שנתנו בני בתי חצר אחת את עירובן באחד מהבתים, דכן כאן נתנו בני חצר החיצונה הימנית וכן בני חצר החיצונה השמאלית את עירובן באמצעית, וא"כ הכל הוא עירוב אחד. וקשה איך אומר ר"ש שדין החצרות דומה לדין שלשה אנשים, הרי בדין חצרות הוא קל יותר דמותר אפי' לחיצוניות להשתמש זו עם זו. ולכן פירש רב יהודה, דאה"נ דר' שמעון לא מיירי בכה"ג זו.

[12] פי', רב ששת מעמיד את משנתנו בציור שנתנו את עירובן בשני בתים (שבאופן זה אפי' ב"ה מודים, שלא חשוב הכל כעירוב אחד), ולכן הדין שאסורות החיצוניות להשתמש זו עם זו.

[13] ולא שנא אם האמצעית נתנה את עירוביה בתוך החיצוניות, או שהחיצוניות נתנו עירוביהן באמצעית.

[14] ד"רשות אחת משמשת לשתי רשויות אבל לא שתי רשויות משמשות לרשות אחת", פי', האמצעית יכולה להיות משמשת לב' החיצוניות, דהרי נתנו עירובן בה ולא במקום אחר. אולם אין החיצוניות יכולות לשמש לאמצעית, היות שכל אחת מהחיצוניות מושכת את החיצונית אליה, ואי אפשר לתת לאמצעית שני מקומות של דיורין, (דכיון שהחיצוניות בעצמן לא עירבו ביניהן, הוי ב' מקומות של דיורין), לכן אסורה האמצעית להוציא מכליה לחיצוניות.