[1] כלומר, מודה ר"מ לרבנן על מה שטענו שמה שהאדון נותן מזונות לעבדו אינו סבה שיהיה חוב לעבד להשתחרר, דהרי את המזונות הוא יכול להפסיק לו גם בלא לשחררו, אם יאמר לו "איני זנך". רק טוען ר"מ שאכתי הוא יכול לאכול בתרומה בכל מקום, ואם ישחררו הוא מפסיד. ועל מה שאמרו חכמים שיכול לזרוק לו גט חירות, עונה ר"מ שיכול לברוח ממנו. והרי שקבלת השליח גיטו - חובה היא לו.

[2] והגם שמתירו בבת ישראל, מ"מ שפחה כנענית עדיפא לו כי זולה בעיניו לזלזל בה בכל תאותו ואינו מתבייש ממנה, והיא מצויה לו תמיד, וגם מתנהג עמו בפריצות מצד טבעה.

[3] דהיינו גם בלא לשחררו יכול להפסידו מתרומה, דכיון שהעבד הוא ממון האדון, הוא יכול לקחת איזה סך מועט מישראל (כי סך הרבה לא ירצה הישראל לשלם על עבד שברח), ועי"ז הוא מפסידו מתרומה בלא שחרור - והרי שאין השחרור הוא זה שעושה לו את החובה.

[4] וכמו שביאר רב פפא את דבריו, דס"ל שדברי רב שאמר שקונה במעמד שלשתן הוא בין בפקדון (שהמעות צבורין) ובין במלוה (שאין המעות צבורין), ואם נאמר שרב מעמיד את משנתנו במעמד שלשתן, לא היה אומר דמה שזכה במנה מיירי כשהיו צבורין. אלא שהקשו תוס' (בד"ה קסבר), דמדוע באמת רב מעמיד את המשנה דוקא בצבורין, ולא מעמיד במעמד שלשתן שאז מהני אפי' היכא שאינם צבורים. ותירצו דלא משמע לרב שמיירי מתניתין במעמד שלשתן - דמשמע שהמקבל לא היה נמצא שם, (ויעו"ש עוד).

[5] דהיינו כל זמן שלא מבורר על איזה מנה נתן, לא יתנו לו שום מנה כי יכולים לומר לו שהשכיב מרע נתכוון על איזה מנה הנמצא באיזה מקום נסתר ושאין אנו יודעים מקומו, ולכן אין אנו חייבים לתת לך מנכסיו הגלויים.