[1] הוקשה לתוס', הרי כל מה שהכשיר רבן גמליאל הוא רק כשטוענת ברי שלכשר נבעלה, ותירצו שאה"נ מיירי הכא בכה"ג שטוענת ברי ובלא ראוה שנאנסה שנאמנת במגו, ויעו"ש עוד.

[2] ומעמיד את משנתנו באופן שלא היו שני רובי - דהיינו בקרונות של ציפורי, אלא ס"ל שהיה שם הוראת שעה של צדדי היתר להתיר אפי' ברוב אחד, כן פירש"י. וכתבו התוס' (בד"ה מאן), דלפירושו אין מחלוקת לדינא ביניהם, והביאו שר"ח פירש שס"ל דחד רובא סגי, והוראת שעה היתה להחמיר שצריך תרי רובי.

[3] פי', אף שמן הדין לכאורה היה לטהר אפי' ברה"ר משום שאזלינן בתר הרוב ורוב צפרדעים, מ"מ כיון שהשרץ קבוע ביניהם הוי כמחצה על מחצה, וספק טומאה ברה"י טמא.

[4] משום שספק טומאה ברה"ר טהור, אכן כאן אין הקבוע סבה לקולא אלא אדרבה סבה לחומרא דבלי הקבוע יש כאן רוב לקולא והקבוע עושה מחצה על מחצה וסבה להחמיר אלא שכיון שהוא ברה"ר טהור.

[5] כלומר, אם לא היה דין קבוע היה צריך ללכת אחר הרוב ולטמא אפי' ברה"ר, וע"י הקבוע הוא נעשה ספק של מחצה על מחצה והדין הוא שברה"ר ספקו טהור, וזה מקרה שדנים בקבוע לקולא.

[6] הסיקה הגמ' שעל הרישא נאמרה מימרא של שמואל, וה"ק: דאין הולכים בפיקוח נפשות אחר הרוב, וחוששים למיעוט ומפקחים עליו את הגל בשבת.

[7] הכי אמר רב, דאף דאזלינן בתר רוב לענין להחזיר לו אבידה, מ"מ אם בת היא להשיאה לכהונה לא מהני רוב אחד, ולכן לא מהני מה שנמצא בעיר שרובה ישראל.

[8] דאינו משלם אלא חצי נזק כישראל, אבל אם נתבע אותו נזק שלם יכול לטעון "תביאו ראיה שאיני ישראל ואתן לכם כדין גוי שמשלם נזק שלם".

[9] לזה אינו נידון כישראל, והדין שפטורים מלשלם לו כל זמן שלא יביא ראיה שהוא ישראל, דיאמר לו הנוגח שהוא גוי ושור של ישראל שנגח שור של גוי פטור.