[1] דאף שאינן מצוות על פריה ורביה, הם מצוות על השחתת זרע.

[2] ולא מדמה ליה למטיל זרע על העצים ועל האבנים, אלא מדמה את זה למשמש עם קטנה ואיילונית שאף שאינן ראויות להתעבר לא הוי כמטיל זרע על העצים והאבנים. אכן בתוס' ביבמות (דף יב: בד"ה שלש), שם הובאה סברת ר"ת באופן אחר, דס"ל שפשיטא שאסורות קודם תשמיש - ואפי' ג' נשים אסורות, דהוי השחתת זרע דהוא כמטיל זרע על העצים ועל האבנים.

[3] בתוס' לפנינו לא מפורש מה סברת ר"ת בזה, אכן מתוך דברי ר"י יש ללמוד שר"ת חולק על זה. ועוד דכן מפורש בדעת ר"ת בתוס' ביבמות הנ"ל. והטעם להתיר, דאם רוצה האשה להוציא הזרע ע"י מוך - מותר לה כיון שהיא אינה חייבת בפריה ורביה.

[4] ודוקא היכא שרק נתארסה, אבל אם בא עליה ולא עמד בדין ושוב בגרה או שנשאת, לכו"ע יש לה קנס - וקנסה לעצמה.

[5] פי', ר"ע דמתניתין אמר גבי נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה, ולשיטתו יש לשאול כיון שיצאה מרשות אביה לענין דין קנס גופיה - שהרי אין קנסה לאביה כשאר נערות, לכך הו"א שאם בא עליה קודם אירוסין ונתארסה - יש בכח האירוסין להוציא הקנס מאביה.

[6] וכנ"ל שלר"ע מצאנו שיצאת מרשות אביה באירוסין לענין קנס. אכן מצד שני אינו דומה לבגר ונשואין, כיון שאין אירוסין מוציאין מרשות אב לגמרי, דהא תנן "נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין לה נדריה" - ולכן יש להסתפק ולומר שאין מוציאים לענין קנס.

[7] וביארו התוס', דאף שגבי "נתארסה ונתגרשה" ס"ל לריה"ג שאין לה קנס כלל, שאני התם דאיכא גזה"כ דכתיב - "אשר לא ארשה" - ללמד שאם בא עליה אחרי שנתארסה אין לה קנס (אפי' שכבר היתה גרושה), אולם כאן שבא עליה שעדיין לא נתארסה, אף שנתארסה פשיטא שקנסה לאביה לריה"ג, דהרי האב זכאי קידושיה ובמעשה ידיה הגם שהיא מאורסת. [ולא מצינו לריה"ג הסברא הנ"ל שאירוסין מוציאין מרשות אבל לענין קנס].

[8] דהא חזינן שס"ל בנתארסה ונתגרשה שאין האירוסין מפקיעין כח האב.

[9] משום שסופה להצטער כן תחת בעלה, ולא ס"ל לחלק בין צער הנבעלת לאונס (שצערה מרובה) לשל הנבעלת ברצון.

[10] כך מתרצת הגמ' את לשון המשנה "לכשיוציא" - דהרי עדיין אינה אשתו, ולכן מפרש שאם לא יכנוס. אבל אונס, אע"פ שחייב לכנוס ג"כ נותן חמשים כסף. וה"ה אם היא ממאנת בו ואביה משיאה לו, שמשלם את הקנס וכדלקמן.

[11] פי', אף שאונס יש לו עשה לכונסה, בכל אופן כיון זינתה אינו רשאי לקיימה, ואם היא מן הנשים שאינן ראויות לבא בישראל כגון שהיא ממזרת או נתינה - אינו רשאי מלכתחילה לכונסה.

[12] הקשו התוס' (בד"ה אין), דהרי כיון שכאן מיירי בקטנה או בנערה שאביה הוא זה שמקדשה (והוא הרי יכול לקדשה גם למפתה עצמו), איך יכולה היא למאן בקידושי אביה. ותירצו, דאה"נ שאינה יכולה למאן, אלא ה"ק: שאם היא ממאנת - לא נפטר המפתה מן הקנס. דכל מה שפטור מן הקנס כשכנסה, הוא רק כשלא מיאנה בו.

[13] ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד בין היא ובין אביה יכולין לעכב, אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה - לא כל שכן.

[14] ודוקא בכה"ג - אבל הוא עצמו לא יכול לגרשה מרצונו.

[15] וזאת בין כה לא יכול לגרש אותה, ולכן אין לחשוש שתהא קלה בעינו להוציאה.

[16] פי', מה שנתן לה קנס קודם שקנס - שהאונס נותן מיד, אז כבר יצא בכסף קנסה תשלום הכתובה.