[1] ואף שעי"ז יפסיד המלוה שיהיה לו שיעבוד רק מזמן השטר החדש ולא ממקודם, לא איכפת לן.

[2] הקשו התוס' (בד"ה כששוברתה), דעדיין יש לחוש שתטמין את הכתובה ותאמר שאבדה ותביא עדים שכנסה בתולה ותגבה מאתים. ותירצו דמיירי שכתוב בכתובה הנדוניה שהכניסה, ולכן לא כדאי לה להטמין דאם תטמין תפסיד הנדוניה, ויעו"ש עוד.

[3] ואף שר' יהודה בעלמא ס"ל שלא כותבים שובר, מ"מ זה דוקא מתי שהלווה הוציא ממון לפרוע חלק מהחוב ולכן לא מצריכים אותו לשמור את השובר שאם יאבד יפסיד ויבוא המלוה לגבות כל השטר מחדש אלא מחליף לו את השטר. אולם גבי כתובה שלא הוציא הבעל כלום אלא שהאשה מחלה לו, צריך הבעל לשמור את השובר ואם יאבד אותו - הוא הפסיד עצמו.

[4] ובטעם הדבר, רש"י פירש שלא מרעים את כח המלוה לגבות מזמן שני. ותוס' (בד"ה רבי) פירשו לפי המסקנא, דהטעם כדי שיכוף עצמו לגמור לפורעו מפחד שלא יאבד שוברו.

[5] והגם שסובר ר' יהודה דהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים בדבר שבממון, וא"כ גם כאן יועיל בתנאי בעלמא, אלא רק אם כותבת לו בפירוש "התקבלתי" אבל בתנאי בעלמא לא מהני, כיון שכתובה דרבנן, וחכמים עשו חיזוק בשל דבריהם יותר משל תורה. אכן כל זה דוקא בכתובה דהיא מלתא דשכיחא בכל אשה, אולם בענין פירות שלאו מילתא דשכיחא בכל אשה לא עשו בזה חיזוק, ואפי' אמר לה "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירות פירותיהן עד עולם" תנאו קיים באמירה בעלמא.

[6] דאי אפשר להתנות על מה שכתוב בתורה, ורק בדבר שבממון ס"ל לר' יהודה שמהני באופנים שלא עשו חיזוק.

[7] ומבארת הגמ' דסובר ר"מ שכתובה דאורייתא, ולכן לא מועיל שום תנאי (אבל אם היה כתובה דרבנן היה מועיל תנאי דרק בדבר של תורה ס"ל לר"מ שתנאו בטל, ולא ס"ל שעשו חיזוק אלא במקום קנס או שעשה איסור. - תוד"ה הא). ואע"ג שתנאו בטל וכן חייב לה כל הכתובה, מ"מ אין האשה סומכת דעתה שיתן לה כל הכתובה מחמת שהתנה (ואינה יודעת כל הדינים) ולכן לא גומרת בדעתה להתקדש לו ונעשית בעילת זנות. ואפי' שמחלה לו על הכתובה ג"כ לא מהני מאותו סבה שלא גומרת בדעתה להתקדש באופן זה, והמחילה היא בעל כרחה.

[8] והגם שמצאנו שר' יוסי החמיר בכתובה ואמר שלא מועיל ליחד לה מטלטלין לכתובה אפי' מקבל אחריות - ומשום שפעמים שפוחתים מכדי מה ששמאום, מ"מ כל זה שלא מדעתה, אבל מדעתה רשאי דהא מחלה.