[1] כדכתיב (ע"פ ויקרא כז:יט) "ונתן הכסף וקם לו", דהיינו שקונה מהקדש דוקא בכסף, ונמצא שברשות הקדש נתייקר ולכן צריך לשלם מאתים.

[2] פי', דאם היה קונה מחברו באופן זה שהיה מושך ממנו חפץ בשווי מאתים - היה חייב מאתים אפי' שהוזל אח"כ בשעת מתן מעות כיון שנגמר הקנין כבר במשיכה, ולכך גם בהקדש אע"פ שבהקדש קונה בכסף, מ"מ כדי שלא יהיה כח הדיוט חמור מהקדש תקנו שגם כאן ישלם מאתים כמו בהדיוט.

[3] וכאן לא אומרים את הסברא ש"לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש" כיון שגם בהדיוט במקרה הזה אחר ששילם אם ירצה המוכר לחזור בו אם לא ישלם לו מאתים, יהיה המוכר בקללת "מי שפרע", וכיון שכן גם בהדיוט אין ראוי לאדם לחזור בו, ולכך אינו חשוב שכח הדיוט חמור מהקדש מה שיכול לחזור בו ולהיות בקללת "מי שפרע".

[4] דס"ל לחכמים דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, ולא יוכל הכהן לטרוף מהמשועבדים כנגד החמש סלעים שחייב לו על עצמו, וכיון שכן חזר הדין להיות ד"מצוה דגופיה עדיף".

[5] פי', פודה את בנו בחמש סלעים שהם בני חורין, ואח"כ ילך הכהן ויטרוף מהלקוחות חמש סלעים בשבילו, כי ס"ל לר' יהודה שמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ויש לה קול, ויכול הכהן לטרוף מהמשועבדים. ודוקא יעשה כסדר הזה, שיפדה מהבני חורין את של בנו, ולא את של עצמו, כי את של בנו לא יוכל הכהן לטרוף בשבילם מהמשועבדים, כיון שמיירי שקדמה מכירת השדה ללידת הבן.

[6] רש"י מפרש שבני בבל הולכים ללמוד תורה בא"י, וכיון שאין צרכי הבית עליו ולא יתבטל מתורה, ישא אשה כדי שיהיה בלא הרהור ואח"כ ילמד תורה. אבל בנ"י א"י שלומדים במקומם, יש לחוש שאם ישא אשה יתבטל מתורה כדי לפרנסה, ולכן לומד ואח"כ נושא אשה.

[7] דכיון שנמצא במקומו עם אשתו לא יהיה בהרהור, וגם הם עשירים ולא יטרד כל כך בפרנסה.