[1] וכתבו התוס' (בד"ה אורו), שאפי' להאי מ"ד אם אין לאב חייב הבן לזון אותו משלו, דלא גרע מהא דכופין על הצדקה.

[2] ורק אם זה הארנק של הבן אסור לו להכלימו ולמונעו מלזרוק, אפי' שהבן מפסיד בזה - כיון שהוא ראוי ליורשו.

[3] ואף שהדבר מותר, מ"מ אמר ר' יהודה "תבא מארה" למי שמאכיל את אביו מעשר עני דהרי הוא מזלזל בו.

[4] אכן כתבו התוס' (בסוף ד"ה רב) שמיירי דוקא באופן שיש לאב הנאה מהזריקה, כגון שהוא צריך להטיל פחד על בני ביתו, אבל אם הוא משליכו סתם האב רשע הוא, כי עובר בבל תשחית.

[5] אין זה מפורש בסוגיא, אולם לא גרע מהרב שלשיטתו אין כבודו מחול, וכן ס"ל לר' אליעזר שלא רצה לקבל מרבן גמליאל משום שס"ל שנשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול. וזה שאמר רב אשי דאיכא מ"ד דס"ל שאין כבודו מחול, דאמר רב אשי "אפיל למ"ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול" (שהם ר' יהושע ור' צדוק) - משמע דאיכא מ"ד דחולק וס"ל שאין כבודו מחול.

[6] ואפי' שכבודו מחול, מ"מ בעי התלמיד לעשות לו הידור.

[7] דאיכא איבעיא בגמ', והוכיחה הגמ' ממעשה דרבן גמליאל שהיה נשיא מחל על כבודו והיה משקה במשתה בנו.

[8] רש"י פירש רשע, ותוס' (בד"ה זקן) חולקים, דא"כ איך פליג איסי בן יהודה להצריך לקום בפניו, ולכן פירשו מלשון שומם דהיינו שהוא בור ועם הארץ.

[9] סוברים חכמים דמזה שכתוב "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" - משמע שמיירי בזקן תלמיד חכם, וכדכתיב "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" - דמזה ילפינן דזקן צריך להיות חכם ולא זקן אשמאי.

[10] דריש תיבן זקן בנוטריקון "זה שקנה חכמה", ודריש הכי משום שלא כתוב "מפני שיבה זקן תקום והדרת" - שהיה משמע שזקן היינו שיבה כלומר זקן ממש, אלא כותב "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", משמע ששני דברים הם יש זקן והיינו מי שקנה חכמה אפי' יניק וחכים ויש שיבה שהוא זקן ממש - אבל לא זקן אשמאי. וכתבו התוס' (בסוף ד"ה מאי), שיניק וחכים צריך שיהיה מופלג בחכמה, וזקן מספיק שיהיה תלמיד חכם.