[1] בגמ' נזכרו ג' סוגי גשרים: א) גשרא - גשר רגיל, ב) גמלא - נסר מעץ שעוברים עליו, ג) מצרא - חבל שיש תחתיו עץ צר שהולכים עליו.

[2] אכן בשביעית מותר לבנות כדרכו אע"ג שנראה כאילו עושה שמירה לפירות.

[3] ואין להחמיר עליו רק לסתור ולא לבנות, כיון שא"כ ימנע מלסותרו - ויש לנו לחשוש לסכנת בני רה"ר.

[4] הקדמה: מי שיש בעור בשרו נגע צרעת דהיינו כתם לבן (או כשלג לבן או כצמר לבן או כסיד ההיכל או כלובן ביצה), ויש בו גם סימני טומאה דהיינו שיש שיער לבן באמצע הנגע או שיש מחית בשר חי ובריא תוך הנגע, הרי זה נגע גמור ונקרא מצורע מוחלט. אכן אם רק יש לו נגע לבן בלא סימני טומאה, הרי הכהן מסגיר אותו שבעת ימים - וזהו הסגר ראשון, אם נולדו לו סימני טומאה הכהן מחליטו לטומאה, ואם עמד הנגע בעיניו ולא גדל ולא נולדו בו סימני טומאה מסגירו לעוד שבעה ימים - וזהו הסגר שני. בסוף השבוע השני אם לא נולדו סימני טומאה ולא פשה הנגע - הוא טהור, ואם נולדו בו סימני טומאה או פשה הנגע הוא נעשה מצורע מוחלט.

[5] אין רואים כלל אפי' לר"מ דכיון שאין ראיית הנגע יכולה להועיל לו כלום, דגם בלי הראייה הוא נשאר טהור, לכן עדיף שלא יראנו, מאשר יראה אותו וישתוק.

[6] נחלקו רש"י ותוס' במה מיירי, לרש"י מיירי בסוף הסגר ראשון - ששם הכהן רק יכול להועיל לו, דהרי אם לא יראנו הוא נשאר מוסגר, ואם יראנו יתכן שיטהרנו ויוציא אותו מן ההסגר, ולכך לכו"ע יראנו אפי' אליבא דר' יוסי שלא יכול לשתוק. אלא שהקשו התוס' (בד"ה בהסגר), דהא יתכן שיזיק לו ע"י שיראה שפשה הנגע או נולד אחד מסימני טומאה ויטמאנו להיות מוחלט. ותירצו לשיטת רש"י, שבהסגר ראשון גם ר' יוסי מודה שיכול לשתוק, דהגזה"כ שנאמרה "לטמאו או לטהרו" שלא יכול לשתוק (אליבא דר"י) היא דוקא בסוף שבוע שני שאין אפשרות רק או טמא או טהור, אולם בסוף שבוע ראשון כיון שיש אפשרות להסגירו לעוד שבוע, יכול הכהן לשתוק וממילא יהיה מוסגר לעוד שבוע. אכן כתבו תוס' שכל זה דוחק, והביאו את פירוש רבינו יצחק דמה שאמר כאן "הסגר ראשון" הכוונה לתחילת הסגר ראשון שאז גם ר' יוסי מודה שיכול לשתוק - דלא שייך עדיין "לטהרו או לטמאו".

[7] אם מטהר אותו הכהן - הרי שמטיב לו, ואם מטמא אותו - עושה אותו מצורע מוחלט ומצער אותו, ובזה פליגי, דלר"מ יכול לראות רק בשביל לטהר ואם הוא טמא ישתוק, ואילו ר' יוסי דריש מ"לטהרו או לטמאו" שלא יכול לשתוק - ולכן עדיף שלא יראה.

[8] רבי סובר כר' יוסי שאין לכהן לשתוק, אכן במצורע מוסגר אין הכהן מפסידו - ולהכי חזי ליה במועד בהסגר שני, דאי מטהרו משמחו, ואפילו מטמא ליה ומחליט ליה ומשדר ליה חוץ משלשה מחנות ולית ליה צוותא דעלמא - לא חשוב צער, דהא אית ליה צוותא דאשתו, ומותר הוא באשתו להתיחד עמה בימי חלוטו. ודברי רבי יוסי במוחלט, דאפילו מטהר ליה - הגם שמתירו להכנס למחנה ישראל יש לו צער דאסור באשתו, דהוא צריך לספור שבעה נקיים, ובימי ספירו אסור בתשמיש המטה.

[9] ס"ל שאדרבה רואה אותו בימי חלוטו כר"מ, דאי מטמאו - לא מטמא יותר מדמעיקרא, ואי מטהרו משמחו - דאית ליה צוותא דעלמא. ואע"ג שאם יטהרו יהיה אסור בתשמיש המטה בשבעה נקיים, מ"מ צוותא דעלמא עדיף ליה. ודברי רבי יוסי במוסגר דלא חזי ליה דלמא מטמא ליה - ויצטרך לצאת חוץ לשלשה מחנות, ולית ליה צוותא דעלמא ומצער ליה. [כל זה לשיטת רש"י, ותוס' בעמוד א' (בד"ה אמר) הקשו ב' קושיות על שיטה זו, ופירשו בענין אחר].

[10] רש"י סובר שלכו"ע אסור מצורע בתשמיש המטה בימי ספירת שבעה נקיים שלו. ותוס' (בעמוד א' בד"ה אמר) חולקים וסוברים שגם זה תלוי במחלוקת.

[11] ודורש ר' יהודה יש ימים שאתה רואה ויש ימים שאין אתה רואה, מכאן למדנו שאין רואים נגעים לחתן, לא לו ולא לביתו ולא לכסותו, וכן ברגל. ולקמן (דף ח.) נחלקו אביי ורבא כיצד הדרשא, דאביי ס"ל שלמד כן מהייתור של אות ו' דוביום, ורבא ס"ל שכל תיבת "וביום" מיותרת היא.

[12] והיינו שממתין הכהן מלהכנס ולטמא את הבית עד שיוציאו ממנו את כליו שלא יטמאו, ואם לדבר הרשות ממתין ק"ו לדבר מצוה. ומבואר בגמ' לקמן (דף ח.) דרבי צריך שני פסוקים, דאם היה כתוב רק "וביום הראות" - הו"א דוקא לדבר מצוה, ולכן צריך לכתוב לקרא ד"וצוה הכהן" ללמד גם על דבר הרשות, ואם היה כתוב רק קרא ד"וצוה הכהן" - הו"א דרק בטומאת הבית הקילו, אבל בטומאה דגופיה החמירו.