[1] ומזה למדנו לתער שהוא בכלל כל המעבירים שאסורים וחייב.

[2] דהיינו מזה שכתוב "תער לא יעבור על ראשו" ותיבת "תער" מיותרת דהרי ריבינו בהמשך כל המעבירים, ולכך על כרחך שבא ללמד לתגלחת האחרונה שאחר נזירותו שמצוה שתהיה בתער דוקא.

[3] ס"ל לרבי שאף שתער בכלל כל המעבירים - ומצד זה חייב לאו אחד, בכל אופן כתבה התורה בפירוש "תער" כדי להחמיר עליו שאם מעביר בתער עובר בב' לאוים.

[4] ודרשינן אבל אחר מלאת לא תהיה תגלחתו אלא בתער. ותיבת תער נדרשת לפניו ולאחריו, כמבואר בתוד"ה רבי.

[5] מדברי ר' שמעון בן יהודה (שאמר "כשם ששתי שערות מעכבות בו" וכו'), אנו יודעים מה סובר ת"ק (דמשמע שבזה מודה ת"ק), והיינו שהיכא שהשאיר ב' שערות כשבא לגלח בתגלחת מצוה מעכב - וכסברת רב חסדא.

[6] הברייתא לעיל ביארה שאי אפשר ללמוד שמצות תגלחת נזיר בסוף נזירותו בתער היא ממצורע, וש"מ שס"ל שמצורע דבר פשוט שמצות תגלחתו היא בתער דוקא.

[7] הגמ' דנה בדברי הברייתא דלעיל מנין לנו שמצות תגלחת של מצורע היא בתער.

[8] פי', גבי מצורע נאמר (ויקרא יד:ט) "יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו", ולמדו רבנן דתיבת "זקנו" באה ללמדנו דאף שנאמר גבי כהנים (שם כא:ה) "ופאת זקנם לא יגלחו" והייתי חושב שגם אם היה מצורע לא יגלח זקנו, תלמוד לומר "זקנו" שכן צריך לגלח. ומזה שצריך את הריבוי הזה, ש"מ שמצות הגילוח של מצורע היא בתער, ולכן הו"א שיהיה אסור להשחית את הזקן בתער לולא הייתור ד"זקנו".

[9] והגמ' דוחה את הלימוד. ולקמן (דף מא.) שואלת הגמ' "מ"ט דר"א" וכו', דהיינו מנין לשיטתו שצריך המצורע לגלח דוקא בתער, ולומדת את זה מ"ראשו" האמור במצורע.

[10] דגילוח צריך להיות דוקא בתער, דכתיב (ויקרא כא:ה) "ופאת זקנם לא יגלחו" והיינו דוקא בתער שעושה גילוח, אבל מלקט ורהיטני אינם עושים גילוח (הגם שעושים השחתה). יכול שיהיה חייב על מספרים שהם מגלחות, ת"ל (שם יט:כז) "ולא תשחית פאת זקנך" גילוח שיש בו השחתה, ומספרים אינם עושים השחתה. ומכאן אנחנו יודעים שדוקא על תער חייב - שעושה גם גילוח וגם השחתה.