[1] הברייתא אמרה "ששה דברים" וכו', ומזה יש להוכיח את הספק של בני הישיבה האם מה שנזיר מגלח על שדרה וגולגולת של מת היינו כשנטמא משניהם ולא כשנטמא מאחד מהם, דאם שדרה לבדה מטמאת וכן גולגולת לבדה מטמאת - א"כ יש למנותן כשני דברים, ויהיה שבעה דברים ולא רק ששה.

[2] ארבעה התיבות דלהלן הם סימן לארבעת הדחיות שדחתה הגמ' את הראיה מהברייתא ששדרה וגולגולת נחשבים כאחד. והמשותף לכל הדחיות הוא שאה"נ דשדרה וגולגולת נמנים כשתים, ויש אחד מהדברים שאף שהוא מוזכר בברייתא בכל אופן לא מונים אותו. וביאור הסימן כך הוא "יחיד" פירושו שיחיד חולק על ר"ע ולא רבים, ולכן אין למנות דין עצם כשעורה שרק ר' יוחנן בן זכאי נחלק על ר"ע בזה. "שהוא" פירושו דזה הוא עצמו, כלומר המחלוקת גבי אבר מן החי היא היא המחלוקת באבר מן המת ולא נמנה לשנים. "גילח" דעצם כשעורה לא נמנה כיון שאין נזיר מגלח עליה. "ואחד" דהיינו יש אחד מהדברים שלא חזר בו ר"ע והיינו דין רביעית דם הבאה משני מתים, ולכן אינו נמנה בששה - דבזה אה"נ נשאר ר"ע בדעתו. [ויש גורסים במקום "ואחד", "והדר"].

[3] פי', שחתך חצי אבר ממת אחד ואת החצי השני של אותו אבר חתך ממת אחר וצירף אבר שלם, והנידון האם מטמא באהל או לא, לר"ע (קודם שחזר בו מטמא), ולחכמים אינו מטמא, וכן להלן.

[4] באמת השיעור לטמא באהל הוא רובע הקב, ולא חצי קב. ומזה דייקו התוס' (בד"ה ת"ש) שמחלוקתם היא לענין תגלחת נזיר, שבזה נאמר השיעור של חצי קב עצמות.

[5] ובא לאפוקי מעצם אחד, דאפי' אם היה אדם בעל אברים שיש בעצם אחת שלו רובע הקב בכל אופן אין מטמא בדין רובע עצמות.

[6] והם חולקים על ב"ש דס"ל שסגי בשנים ושלשה עצמות, וס"ל שצריך שהרובע יבוא לפחות מ-קכ"ה עצמות שהם רוב מנין רמ"ח עצמות של אדם, או שיהיו מעצמות הגדולות שהם רוב בנין השלד של אדם.

[7] ר' יהושע מפרש שאפשר שאין חולקים ב"ש וב"ה, וגם ב"ה מודים דבעינן רוב וכו', אלא שאמרו שאם הרובע עצמות היה מרוב גובהו כגון מב' שוקים וירך אחד (או להיפך) - שפיר הוי רוב בנין ויש בזה דין רובע עצמות. והוסיפו ב"ה שלא רק ברוב בנין - דהיינו רוב הגובה, אלא ה"ה שברוב מנין גם מועיל להיות דין רובע עצמות, ואפי' בכה"ג שהם עצמות קטנות מהמפרקי ידים והרגלים, שאם יש בהם קכ"ה עצמות מטמא ברובע הקב.