[1] מבואר במשנה גדר טומאת התהום שיש חילוק בין אם נמצא הכזית מת משוקע בקרקע המערה - שאז יש לו דין טומאת התהום, [ואפי' באופן שלא ירד לשם לטבול מטומאת שרץ (שאז דרכו לדקדק לראות שאין שם טומאה), אלא גם אם רק ירד להקר מחומו (שאינו בודק כל כך) - הדין דהוי בגדר טומאת התהום. אכן אם ירד להטהר מטומאת מת - לא מהני, כיון שיש כאן חזקת אדם טמא המכריע לי את ספק טומאת התהום לחומרא]. אולם אם היה הכזית מת צף על המים, זה לא נחשב טומאת התהום, אפי' שיש לנו ספק אם היה הכזית מת נמצא בשעה שטבל או שמא בא לשם אחרי שכבר עלה מהטבילה, בכל אופן לא מיקרי ספק טומאת התהום כיון שלא היה הכזית מכוסה (דדין טומאת התהום הוא רק אם היה משוקע שהוא מכוסה, אבל לא במגולה). וכיון שספק טומאה ברה"י ספקו טמא, לכן הדין שאפי' אחר שגילח סותר.

[2] דההלכה נאמרה דוקא היכא שספק טומאת התהום נולד אחר שגילח, אבל קודם שגילח לא נאמרה ההלכה להקל בנזיר ולכן סותר.

[3] רבנן ס"ל שאין תגלחת הנזיר מעכבת, והכל תלוי בזריקת הדם, ולכך קודם שנזרק הדם לא נאמרה ההלכה המיוחדת להקל בטומאת התהום בנזיר, אכן אחר הזריקה אפי' שלא גילח עדיין טהור בטומאת התהום. ור' אליעזר חולק וס"ל שתגלחת מעכבת, וממילא ההלכה המקילה בטומאת התהום בנזיר נאמרה רק אחר תגלחת.

[4] כן הביאו התוס' מפסחים (דף צא:) שטומאת התהום מרצה אפי' בנודע לו קודם זריקה. וביארו שמיירי לגבי עושה פסח שאין טעון תגלחת ולכן מהני. א"נ תירצו, דהתם מיירי בריצוי ציץ.

[5] באופן שאי אפשר לעבור בלי להאהיל עליו.

[6] ואם נגע בתרומה טמאה, וכן אם הוא כהן הרי הוא טמא בטומאת הגוף ואסור לו לאכול תרומה.

[7] דחיישינן שמא בין הפרקים עבר. [וכאן הוא "חיישינן" לקולא (שלא כמו בכל מקום), דהיינו שתולים שמא לא האהיל ולא נטמא].