[1] פירש הר"ן, שסוגיין והסוגיא בגיטין כל אחת מגלה על חברתה דבתרתי פליגי ר' יהודה ורבנן, והכא מפרשינן טעמא דפלוגתייהו ב"מינאי" (האם יש לנו לחוש שאם לא כתב "מינאי" שמא לא מוכח שהוא המגרש), והתם מפרשינן טעמא דפלוגתייהו ב"ודין" (האם יש לנו לחוש שכשלא כתב בגט "ודין" שמא כוונתו לגרש בדיבור והגט הוא רק ראיה לגירושין).

[2] ואע"ג דקי"ל כרבא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, הא אמרינן בסוגיין דאפילו לרבא בגט לא בעינן ידים מוכיחות, ודבריו הם אפי' לרבנן, הלכך "מינאי" לא בעיא.

[3] פירש הר"ן דאפשר דמסתבר טעמיה דר' יהודה ב"ודין" יותר ממה דמסתבר ב"מינאי", כלומר שאם לא נכתוב "ודין" יש יותר להסתפק שמא כוונתו לגרש בע"פ והשטר רק לראיה, משא"כ ב"מינאי" דהתם פשיטא שאין אדם מגרש את אשת חברו.

[4] דכיון שמצאנו גבי ב"ודין" דחששה הגמ' לטעמו של ר' יהודה, ש"מ שמספקא לן דלמא מאי דלא בעו רבנן "ודין" משום דסבירא להו ידים שאין מוכיחות הויין ידים, ואילו אנן קי"ל כרבא דלא הויין ידים, ולכן גם ב"מינאי" יש לומר שלטעם זה אזלי (דס"ל דידים שאינם מוכיחות הויין ידים, ואין הלכה כמותם.

[5] דמודה אביי אליבא דר' יהודה דבעינן ידים מוכיחות דוקא כמו שמצינו גבי גט, וחזר בו אביי ממה שאמר לעיל שהוא סובר את סברתו גם אליבא דר' יהודה.

[6] וסובר רבא כן אפילו לרבנן (שלא בעו בגט ידים מוכיחות), עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות - אלא גבי גט, דאין אדם מגרש את אשת חברו, אבל בעלמא בעינן ידים מוכיחות.