[1] וזה המשא ומתן בסוגיין, רב גידל (קמייתא) חידש שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר (תהלים קיט:קו) "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך". והקשתה הגמ', "והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא", ופירש הר"ן ששאלת הגמ' היא ממ"נ, דאם הכוונה לענין איסור "בל יחל" שעובר בשבועה זו אם לא מקיימה, זה לא לומדים מהפסוק הזה, דהרי לענין "בל יחל" אין חילוק בין שבועה זו לשאר שבועות. ואם בא לומר שאם לא קיים שבועה זו אינו חייב קרבן, דדרשינן "מלהרע או להיטיב" שדוקא שבועה שיש לי אפשרות לעשות או לא לעשות שייכת בקרבן שבועה אבל אם נשבע על דבר מצוה שאין לו את הברירה לעשות או לא לעשות פטור מקרבן, א"כ למה הביא רב גידל את הפסוק ד"נשבעתי ואקיימה" הא זה לא נלמד משם. ועל זה מתרצת הגמ', שרב גידל בא לומר דשרי ליה לזרוזי נפשיה בהכי - והיינו שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה ואפי' כשרים שנמנעים מלהשבע נשבעים הן בכך.

[2] כיון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמה שחרית וערבית, הרי ששבועה גמורה חלה עליו דהרי הוסיף יותר מחיובו. [וביאר הר"ן, שהגם שחייב בתלמוד תורה כל היום מה"ת (וא"כ לא הוסיף בשבועתו יותר מחיובו), מ"מ כיון שהוא מילתא דאתיא מדרשא הגם שהוא מה"ת חל עליה שבועה].

[3] ס"ל דכיון שאשתו כגופו הקלו שיוכל הבעל לשאול התרה בשבילה, אבל לא בשביל אדם אחר. וגם קולא זו היא דוקא היכא שכבר נאספו הדיינים, אבל לא הקילו לאסוף לכתחילה, כיון שלכתחילה עדיף שיבוא הנודר בעצמו לבקש על נדרו.

[4] ס"ל להיפך שדוקא הבעל לא יכול לבקש חרטה בשביל אשתו רק מתי שכבר נתכנסו, דמתוך שנדרי אשתו קשים עליו וגם הוא טורח לכנס שלשה יש לחוש שירבה בחרטה יותר ממה שבאמת היא נתחרטה, ולכן אם כבר היו מכונסים בלא כינוסו אז לא חיישינן שירבה בחרטה יותר ממה שנתחרטה. אבל גבי אדם אחר בכל ענין יכול להיות שליח.