[1] האריך הר"ן לבאר, שלפי ההו"א הגם שנקטו רב ושמואל בלשונם "נכסים אלו" ור' יוחנן ור"ל נקטו בלשונם "נכסי" אין חילוק בדבר ופליגי בתרוייהו.

[2] אכן על השנים הפשוטות פשיטא שחל הנדר בין על הקרקע ובין על הפירות, דיכול אדם לאסור את שלו, ומשנתנו היא כר"א דס"ל שאפי' דריסת הרגל אסורה במודר הנאה.

[3] ס"ל לפי הו"א זו שיכול אדם להדיר על דבר שברשותו וימשיך הנדר להאסר על המודר גם לאחר שיצא מרשותו.

[4] דאין אדם יכול להדיר דבר שאינו ברשותו, וכיון שחלה שביעית כבר הפירות הם הפקר.

[5] מבואר בגמ' בעמוד ב' שכל מה שמצינו שיש הפקר גם על האדמה הוא רק לצורך אכילת הפירות, ומיירי שהיו הפירות גדלים על הגבול השדה בינה לבין רשות הרבים שיכול לעמוד ברה"ר ולקטוף את הפירות לא הותר לו האיסור להכנס לתוך שדה חברו.

[6] ר' יוחנן ור"ל מפרשים את המשנה שמיירי כולה בהדירו קודם שביעית, וקודם שביעית חל הנדר לגמרי בין על קרקע ובין על פירות, אבל כשהגיע שביעית הותר מקצתו דנהי דאינו יורד בתוך שדהו משום דהשדה עדיין ברשותו, מ"מ לגבי הפירות שיצאו מרשותו פקע הנדר, דסברה הגמ' עתה בהו"א דר' יוחנן ור"ל ס"ל ש"אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו".

[7] דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ואפי' אם אמר "נכסי", דאו משום דנכסי נמי לעולם משמע (וכמו שאמר "נכסים אלו" דמי שמחיל את האיסור בנכסים), ומה שאמר בלשון "נכסי" כוונתו לאלו שהן עכשיו נכסי, או משום דכיון דחיילא עלייהו איסורא תו לא פקע.