[1] פי', דאולי לכו"ע יש ברירה (ודלא כדעת רבינא בב"ק) - וכל אחד נכנס לתוך שלו, אלא שחכמים ס"ל שיש לקנות את השותפים שנדרו זה מזה, וקנס זה שייך דוקא היכא ש"נדרו" - דהיינו שכל אחד נדר מעצמו הנאה מליהנות מחברו, אבל אם הדירו זה את זה שכל אחד אנוס בנדר חברו בזה לא קנסו.

[2] דהיינו חצר שיש בה ח' אמות, שאחר שיחלקו אותה יהיה לכל אחד ד' אמות - שיש בהם שיעור חצר.

[3] דסברי אין ברירה, ולא אמרינן הוברר הדבר כשמשתמש - דגוף החצר קנוי לו לתשמישו, דכיון שיש בה דין חלוקה בשעת קנייתן לא הוברר שיהא רשאי זה להשתמש בחלק זה, דשמא לא יבוא לחלקו לבסוף כשיחלקו. וראב"י סבר דגם באופן זה אמרינן ברירה, לפי שבתחילה כשקנו אותה על דעת כן קנאוה - שכל עוד שלא יחלוקו אותה יהא כל גוף החצר קנוי לתשמיש כל אחד מהם.

[4] דהדבר ידוע שלעולם תעמוד בשותפות ושיש רשות לכל אחד מהם להשתמש בה כל שעה שירצה, ובזה כו"ע מודו דיש ברירה לפי שרוב קניה זו הובררה מתחילתה.

[5] דכיון שחצר זו להחלק עומדת אי אפשר לומר שמתחילה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו דשמא האחד יכוף חברו לחלוק. וכתב הרשב"א, דלא מיבעיא קודם חלוקה דאסורים אלא אפילו לאחר חלוקה נמי אסורין. אבל הרמב"ם כתב שאסורים ליכנס בה עד שיחלוקו. ואע"ג דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה, אפ"ה אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאסרה על חברו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עליה נכסי דידיה ואינו בדין.

[6] דרבנן סברי דאין ברירה בשום ענין ואסור. ור' אליעזר סבר דכיון שאי אפשר לאחד מן השותפין לעכב את חברו מלהשתמש בו לעולם ולא לכופו לחלוק מתחלה, על מנת כן קנאוה שתהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו בשעת תשמישו, וכשמשתמש בה אמרינן הוברר הדבר למפרע שמתחילה היתה קנויה לו לשעה זו.

[7] לרב נחמן פירושו שמקבל חלק מרווחי המרחץ למחצה שליש ולרביע, ואביי חולק וסובר שאפי' "בבציר" (לגי' רש"י ועוד ראשונים) - דהיינו שאפי' בפחות מזה אסור, דהיינו אפי' בחמישית וששית ופחות ג"כ אסור. ולפי גירסת הר"ן אפי' אם יש לו רק זכות למכור שם "ביצים" אסור.

[8] לרב נחמן פירושו שיש לו פחות מחלק שליש ורביע, ולאביי פירושו שמקבל דמי שכירות קבועים ולא משנה כמה ירויח המרחץ.

[9] הקשה הר"ן: איכא למידק אשמעתין כה"ג היכי שרי, דהא מ"מ גוף המרחץ של משכיר הוא ויכול לאסור אותו על השוכר עצמו, כדאמרינן בערכין (דף כא.) "המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש" - ומוקמינן לה כשהקדישו משכיר דשוכר מעלה שכר להקדש, אלמא יכול לאסרה על השוכר כיון שהגוף הקרקע שלו וכ"ש שיכול לאסרה על אחרים - וכי אין לו בהם תפיסת יד אמאי שרי. והביא הר"ן לתרץ קושיא זו בכמה אופנים: א) תירוץ התוס', דההיא דערכין שחל גם על הבית מיירי בהזכיר בהקדשו בפירוש את הבית, וכאן מיירי שאסר עליו בסתם, ולכך אמרינן שאין דעתו על מה שהשכיר. ב) תירוץ ר"ת, דדוקא דומיא דהקדש מהני כההיא דערכין, אבל כאן באוסר ב"קונם פרטי" - דהיינו על אדם אחד, ולא שאסרו בקונם על כל העולם כהקדש, בזה לא מהני לאסור דבר שכבר השכיר. ג) תירוץ אחרים, דההיא דערכין מיירי בלא הקדים השוכר מעות, אבל כאן מיירי שכבר הקדים השוכר את המעות של המרחץ, ולכן לא יכול המשכיר לעשות קונם. ד) עוד תירוץ, דשם מיירי במי שהשכיר "בית סתם" לחברו, ויכול להקדישו משום דיש לו למשכיר הרשות ליתן לו בית אחר בשכירותו. משא"כ בסוגיין דמיירי דהשכיר לו "בית זה" (דייחד לו אותו מרחץ שמשתמש בו), אינו יכול להקדישו משום דאין הקדש בדק הבית מפקיע מידי שעבוד. [אלא שהקשה הר"ן על זה דקונמות הוי כקדושת הגוף]. ה) עוד תירוץ בשם אחרים, דכאן הוי שכירות יותר חזקה מכל מקום, והיא באופן שהקרקע שייכת בקנין הגוף לשוכר, ורק נותן למשכיר דבר ידוע כל שנה. ו) תירוץ הר"ן, אע"ג דמדינא ודאי דמשכיר יכול לאסור על השוכר ואפי' הקדים השוכר למשכיר שכרו, הני מילי כשאוסר אותם לשוכר או כשאוסר אותם על כל אדם שהשוכר בכלל, משום דקונמות מפקעי מידי שעבוד אסתלק ליה שעבודא דשוכר לגמרי אבל לאסור אותו על אחר לא כל הימנו דכיון דאשתייר ליה שעבודא דשוכר כשהמודר נהנה לא ממדיר הוא נהנה אלא מן השוכר.

[10] פירש הרשב"א, דכיון שכבר חל הנדר על המרחץ הזה, מה שמשכיר לאחר אינו מפקיע, דלא הוי כמכירה.