[1] ר"מ חייש למיעוטא, וא"כ חיישינן בקטן שמא ימצא סריס, ובקטנה שמא תמצא אילונית, וכיון שאינם ראויים להקמת שם - אינם במצות ייבום, והרי הוא נושא אשת אחיו בחינם שלא במקום מצוה - והוא בכרת. והקשו התוס' (בד"ה שמא) לגבי קטנה דחיישינן שמא תמצא אילונית, דלכאורה תתייבם קטנה ממ"נ, דאם אינה אילונית - הרי הוא במקום מצוה, ואם היא אילונית - אינה אשת אחיו, דקידושי אחיו קידושי טעון הן. ותירץ ר"ת, דמיירי שקבלה אחיו עליו, דבכל גוונא חשובה אשת אחיו.

[2] מבואר שסיכה הרי כשתיה, וכתבו התוס' (בד"ה וכשמן) דהוא רק אסמכתא, דמדאורייתא לא הוי הסך כשותה, ולכך ביוה"כ הסך אינו חייב כרת ורק האוכל ושותה חייב. ועוד אומר ר"ת, דכל מה שאסור מדרבנן הוא דוקא שמן של תרומה, אולם סיכת איסורי אכילה שאינם אסורים בהנאה מותר - ולא חשבינן כאכילה, ולכן מותר לסוך בשומן חזיר או חֵלב. ורק חלב שור הנסקל שאסור גם בהנאה אסור נמי בסיכה.

[3] אכן בגמ' לקמן (בעמוד ב') מבואר דדרשא זו דוקא אליבא דר' יהודה, אבל ר' ישמעאל דריש מקרא (ויקרא טו:לג) "לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה" - כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה. וכתבו התוס' (בד"ה לנקבה), שר' ישמעאל קרא ד"ו"אשה מפיק ליה לדרשא אחרינא. וכן הוא דורש את הדרשא דלעיל (דף כח:) "לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה" - לרבות מצורע ומצורעת לטמא במעינותיהם, ג"כ מדרשא אחרינא.

[4] למסקנא דין זה לא ילפינן מקרא אלא הוא הלכתא, דהרי אין בפסוק ראיה לגיל מסוים. משא"כ קרא קמא דנדה, דאמרינן שמרבה הכל אפי' בת יום אחד, יש ראיה מהפסוק.

[5] ואת הדין שתינוק בן יום אחד מטמא בזיבה, יליף מקרא (ויקרא טו:לג) "לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה" - כל שהוא זכר בין שהוא גדול בין שהוא קטן.

[6] למסקנא דין זה לא ילפינן מקרא אלא הוא הלכתא, דהרי אין בפסוק ראיה לגיל מסוים. משא"כ קרא קמא דזיבה, דאמרינן שמרבה הכל אפי' בן יום אחד, יש ראיה מהפסוק.

[7] והגם שאינו מאחד הד' דמים הטמאים באשה (לעיל דף יט.), תירצו התוס' (בד"ה למעוטי) דס"ד דילפינן ק"ו מאיש שאינו מטמא באודם ומטמא בלובן, כ"ש שאשה תטמא, קמ"ל שלא.

[8] והקשה רש"י בתשובה שלשה קושיות על גירסא זו (וכמבוא בתוס' בד"ה עליונו), חדא דאיך אפשר להעמיד קרא ד"תחתיו" - כשהזב תחתיו ובעליונו של זב, הרי בתורת כהנים מוקמי להאי קרא במרכב. ועוד דלגירסא זו בהו"א אמרינן "אילימא תחתיו דזב"- ממש, הא ילפינן ממשכב, וקשה שהיה לו לשאול דהרי במשכב כתוב כיבוס בגדים, ואילו כאן כתוב רק יטמא. ועוד קשה, איך נעמיד בעליונו של זב שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים, הא קרא כתיב יטמא עד הערב - דהיינו שיש להם טהרה במקוה, ואוכלים ומשקים אין להם טהרה במקוה.

[9] ע' היטב בתוס' הרא"ש כאן בכל זה.

[10] הנה הכתוב אומר (ויקרא טו:ט-י) "וְכָל הַמֶּרְכָּב אֲשֶׁר יִרְכַּב עָלָיו הַזָּב יִטְמָא. וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה תַחְתָּיו יִטְמָא עַד הָעָרֶב וְהַנּוֹשֵׂא אוֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב", ומבואר שגם הפסוק ד"וְכָל הַנֹּגֵעַ" וגו', קאי על המרכב וכדרשת התורת כהנים, ובא לומר דיש ב' דינים במרכב, דהנושא לו מטמא אדם לטמא בגדים, ואילו הנוגע רק מטמא אדם ולא מטמא בגדים שעליו. וכן "וְהַנֹּשֵׂא" - דהיינו נישא שהוא עליונו של זב, נתקו הכתוב מהטומאה הכתובה אחריו (-יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם), וכיון שנתקו בא לומר שאינו טמא אלא טומאה קלה לטמא אוכלים ומשקים - ולא אדם ובגדים, דהא כתיב "אוֹתָם" - ובנישא לא שייך "אוֹתָם", ועל כרחך שתיבת "אוֹתָם" קאי על המסורת שקוראים נּוֹשֵׂא בו' - שבטומאת משא באמת הדין שמטמא אדם לטמא בגדים, אבל בעליונו שהוא רק נישא אינו מטמא אדם ובגדים, אלא רק אוכלים ומשקים.