[1] פי', שעברו הרבה ימים מתחילת החג, שאף פת של מצה עשויה להתעפש בימים אלה.

[2] ולאו דוקא כשעיפשה מעט, אלא אפי' עיפשה הרבה - ג"כ תולין לה במצה, דכיון שכל יום שאפה פת חמה הניח עליה, דרך הפתח התחתונה להתעפש מהר והרבה. וכיון שדרכו לפנות הישן קודם החדש, וגם מסתמא בדק החמץ ביום י"ד לכן אנו דנים לה כמצה, דודאי החמץ כבר פונה מתיבה זו.

[3] כתבו התוס' (בד"ה בהר), דאף שאסור לאדם להכנס במעותיו להר הבית וא"כ איך נמצאו שם מעות, י"ל דדוקא כשהם נראות בפרהסיא צרורות בסדינו אסור - דנראה כהולך שם לסחורה, אבל בצנעה מותר.

[4] דכאילו שאומר "על ביעור שביערתי", וזה לא נכון דעדיין לא בדק, דהברכה היא קודם הבדיקה - והבדיקה עצמה היא חלק מהביעור.

[5] המוהל אינו יכול לומר "למול", דמשמע שהוא נצטווה למול, וזה אינו, דאבי הבן נצטווה למול. ולכן צריך לומר "וציונו על המילה" דמשמע דקאי על כל ישראל. וכתבו התוס' (בד"ה לא), דהמל את הגרים מברך "למול" כיון שהמצוה מוטלת על המל ג"כ, ולא כמו במל את בן ישראל שהחיוב על אבי הבן.

[6] גם כאן לא יכול לומר "לשחוט" דהא אין חיוב עליו לאכול בשר, וא"כ יכול שלא לשחוט.

[7] רש"י מפרש שכיון שבעל קרי אסור בדברי תורה לכן לא יכול לברך אלא אחר הטבילה, וכיון שתקנו בבעל קרי שהברכה תהיה לבסוף מתוך כך תיקנו כן גם בשאר טבילות.

[8] גם ר"י ס"ל כרש"י אבל לא מטעמיה, דכיון דנהוג עלמא כתלתא סבי, והיינו שביטלו את טבילת עזרא, א"כ מצד זה היה מותר לברך קודם הטבילה, דהרי בעל קרי מותר בדברי תורה. אלא הטעם שאין לגעור בנשים שנוהגות לברך אחר הטבילה, הוא משום שכיון שמצאנו בטבילת גר דלא יכול לברך אלא אחר הטבילה, לכן נהגו כן בכל הטבילות.

[9] והי"מ בתוס' ג"כ ס"ל הכי, אולם מטעם אחר, והוא דקודם שירד למים אין צריך לברך, דשמא מחמת פחד המים ימנע מלטבול ואחר שיורד גם לא יברך, דאז הוא ערום ואסור לו לברך משום דלבו רואה את הערוה - לכן תיקנו את ברכת הטבילה אח"כ.