[1] אכן לגבי עצי כלאים כתבו התוס' (בד"ה עיקרן), שלא נאסר מהם רק מה שגדל אחר שהוסיף מאתים, אבל מה שהיה קודם לא נאסר.

[2] ביארו התוס' (בד"ה חוץ), שדוקא שמתרפא בהם ע"י שד או איזה לחש, אבל אם משתמש בעצים אלו ואותו דבר היה יכול להשתמש בעצים אחרים מותר. ויש ראשונים שחולקים בזה.

[3] מלבד בכלאים ובשר וחלב שאמר אביי בסוגיין שאסור אפי' שלא כדרך הנאתן כיון שלא נאמר בהם "אכילה". [והנה לקמן (בעמוד ב') לפי האיכא דאמרי, זה היה מעשה של רבינא ששף את בתו בגוהרקי דערלה, שהיתה חולה בחולי שאין בו סכנה, וכיון שהנאה היתה שלא כדרך הנאתן לכן עשה כן רבינא. (ללישנא קמא הראשון מיירי בחולי שיש בו סכנה)].

[4] כן הוא פשטות הסוגיא, אכן התוס' (בד"ה לא) כתבו, שמה דאיתא הכא דלכו"ע מותר היינו בין לאביי ובין לרבא, אולם אליבא דר' יהודה אסור.

[5] ומה שאמר ר"ש דדבר שאינו מתכוון מותר היינו רק היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר מודה שאסור.

[6] למד אביי בכוונת ר' יהודה שאינו מתחשב בכוונת האדם כלל, וכמו שהיא שלא מתכוון הוא אוסר היכא שאפשר, כך להיפך במתכוון היכא שלא אפשר יתיר, דכיון שאי אפשר אף שמכוון אין מחשבתו מעלה או מורידה. ועל זה פליג רבא, וס"ל שמה שאמר ר' יהודה שאין מתכוון כמתכוון היינו לחומרא, אבל לעשות מתכוון כאין מתכוון לקולא זה לא מצאנו.

[7] דכיון שמכוון הוא להנות לר"ש לא שנא אפשר או שאי אפשר אסור.