[1] ואין להביא ראיה מלחם הפנים, מפני כמה חילוקים: א) דנעשה בכהנים זריזין. ב) דהוא פת עמילה - שעמלים הרבה בלישתו שעושים בו ששפים אותו שלש מאות שיפות ביד, וחמש מאות בעיטה - מכת אגרוף. ג) עצים שהיו במקדש היו יבשים במיוחד - ועי"ז היתה האש שם חמה מאד. ד) התנור היה חם, כלומר שהיה מוסק תמיד לאפות בו מנחות, (משא"כ במצות שפעמים שהתנור היה מוסק רק עתה). ה) התנור היה של מתכת - שמתחמם יותר משל חרס.

[2] ס"ל דאין טורחין ביו"ט טירחא שלא לצורך, ולכן אסור לאפות פת מרובה יותר ממה שצריך.

[3] וטעמם מבואר בביצה (דף יז.) משום שהפת נאפית יותר כשהתנור מלא. וכתבו התוס' (בד"ה ובית), שלפ"ז אסור לתת בתנור ולחזור ולתת פעם אחרת.

[4] הכל מיירי על לכתחילה, אכן בדיעבד אם עשה יוצאים בהן בפסח, ולא חוששים שמא נתחמצו.

[5] דכיון שעשאם בדרך זו, הרי הם דומים למעשה תנור, ומודה ר"ל שחייבים. ואמר עולא שבהכי מוקי ר"ל את הברייתא שאמרה "סופגנין ודובשנין והאיסקריטין - עשאן באילפס חייבין", שהרתיח ולבסוף הדביק.

[6] התוס' (בעמוד ב' בד"ה דכולי) הביאו בשם ר"ת, שדוקא בבלילתו רכה נחלק ר"ל לפטור מחלה, אולם בבלילתו עבה שכבר חייב משעה שנעשה עיסה - מודה ר"ל שחייב בחלה, ואפי' אם בישלו לבסוף באילפס עם משקים. וס"ל לר"ת שגם בכה"ג על בלילה עבה מברך המוציא.

[7] הוקשה לגמ' על דברי ת"ק מה טעם לחלק בין מעיסה לבין חליטה, ולכן חוזרת בה הגמ' וסוברת שאין חילוק, ויש שני תנאים בדעת ב"ש וב"ה, יש תנא דס"ל שב"ש לחומרא וב"ה לקולא בשניהם, ויש תנא דס"ל להיפך שכאן הוא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה.

[8] ס"ל לר' יוחנן שמעשה אילפס חייבין. ואמר ר"י בתוס' (ד"ה דכולי) שדוקא כשאפאה באילפס, אבל אם נתן משקים בדרך של בישול (ולא רק מעט שמן כדי שלא ידבק וכדומה) בזה גם ר' יוחנן מודה שפטור מחלה.

[9] כן מבואר במהר"ם חלאווה שיתכן שסובר כן ר' יוחנן שאם חזר ואפאו לכו"ע חייבין, ע"ש. אכן אם נאמר דגם ר' יוחנן מודה לדברי רבא בסברת רבא, דדרשינן מ"לחמכם בתנור אחד" - דלחם האפוי בתנור אחד קרוי לחם ושאין אפוי בתנור אחד - אלא שנתבשל באילפס ולבסוף נאפה - אינו קרוי לחם, א"כ יאמר ר' יוחנן שאין חילוק בין אם חזר ואפאו ללא, דלר' יהודה בכל ענין פטור, ולרבנן בכל ענין חייב.