[1] והיינו חורבות הרשעים הנקראים מחים, ולמה נעשו חורבות - משום שאת כל נכסיהם יירשו הצדיקים שנקראים "גָּרִים" - שהם עושים עצמן כגֵרים בעולם הזה.

[2] רבא הוקשה לו על פירוש אביי שפירש את הפסוק כולו מענין אחד, משום שכתוב בפסוק את תיבת "וְחָרְבוֹת" עם ו', ואם כדברי אביי היה צריך לכותבה בלא ו'. ולכן סובר רבא דכיון שכתוב בו' ש"מ שבא לומר ענין חדש, ותחילת הפסוק פירושה בענין אחר, והוא: דתיבת "וְרָעוּ" כוונתה על החיאת מתים - ולמדה הגמ' כן מגז"ש, וזה "כדברם" כפי שנאמר על אליהו ואלישע שהחיו מתים.

[3] שמואל ס"ל בכל מקום שלא יהיה שינוי בטבעי העולם בין העוה"ז לימות המשיח, אלא רק בענין אחד - והוא שלא יהיה שעבוד מלכיות, (וע' באורך ברמב"ם הלכות מלכים פרק י"א), ולשמואל על כרחך שבימות המשיח תאיר החמה כשם שמאירה עכשיו.

[4] כגון בהמת תמיד שצריך להקריבה בשבת שנמצא בה יבלת וצריך להוציאה.

[5] כגון אדם שנמצא יבלת בגופו ורוצה להוציאה.

[6] דאינו אלא שבות, כיון שאין הדרך לחתוך אלא בכלי, והוא משנה לחתוך ביד.

[7] נחלקו כיצד להעמיד את משנתנו האומרת אליבא דר' יהושע ור"ע שאין חתיכת יבלתו דוחה את השבת ואת המשנה בעירובין דכן דוחה במקדש את השבת. דחד אמר דשתיהן מיירי בעושה ביד, ומשנתנו ביבשה, והברייתא בלחה. וחד אמר דשתיהן מיירי בלחה, ומשנתנו בעושה ביד ולכן מותר, והברייתא בכלי ואסור. ומתוך דבריהן יוצאת המחלוקת דלהלן.

[8] ס"ל לר"א שאדם ביו"ט או יאכל וישתה, או ישב וילמד כל היום, דהיינו שיכול לבחור באפשרות השניה - והוא פטור מאכילה ושתיה היות ששמחת יו"ט היא רק רשות.

[9] אמרו בגמ' שהכל מודים בעצרת דבעינן לכם משום דיום שניתנה בו תורה, וחייב האדם להראות שנוח ומקובל יום זה על ישראל שניתנה בו תורה. וכן בשבת משום דכתיב (ישעיה נח:יג) "וקראת לשבת עונג", וכן בפורים דכתיב (אסתר ט:כב) "ימי משתה ושמחה".