[1] היינו שניתקו מעליו והשליכו למקום הרעיה, ופירוש "ניתוק" שנתקו מלהקרב.

[2] כלומר שע"י שצריך לעשות ניתוק, אין לנו לחוש שמא יבוא להקריב את האשם הזה לעולה גם קודם שנתכפרו הבעלים באחר - שאז הוא עומד עדיין לאשם.

[3] דע"י שיפול בו מום יכול לפדותו ולהוציאו לחולין, ודמיו יפלו לנדבה.

[4] כל ג' אפשרויות אלו הזכירו התוס'.

[5] פי', לומר בפירוש בפה שעוקר ממנו שם אשם.

[6] הסתפקה הגמ' בדעת רב האם ס"ל דבעי עקירה או לא, והסיקה שס"ל שלא צריך, וכן אמר רב חייא בר גמדא שכל קרבן שכבר אינו מיועד ליעודו הראשון מצד עצמו, כמו שנתכפרו בעליו, לא צריך עקירה. ורק פסח שהיה של טמא או בדרך רחוקה ומחכה לפסח שני, שהפסח מיועד ליעודו הראשון בזה צריך עקירה. ואם לא עקר הרי הוא כאילו נשחט לשם שמו הראשון, ופעמים גורם דבר זה פסול בקרבן, ועכ"פ אינו עולה לבעלים לשם חובה. וכגון פסח אם צריך עקירה לשם שלמים, ושחטו שלא בזמנו, שאם הוא עדיין בשם פסח הוא קרבן פסול. וכן מבואר בסוגיין נפ"מ אם שחטו לפסח בזמנו אחר שנתכפרו בעליו, דאם נעקר מעצמו דינו כשלמים שנשחטו אחר תמיד דבין הערבים (שעבר על עשה דהשלמה) וטעון עיבור צורה (אולם לא לכו"ע), ואם נשאר להיות פסח, הוא פסול בפסול הגוף שנשחט שלא למנויו - ונשרף מיד.

[7] במשנה איתא: "שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם" וכו' פטור אם היה בשבת. ובברייתא על המשנה נאמר, שאם חל ע"פ בחול, בכה"ג צריך לשרוף את הפסח מיד. ומזה מוכח - לכאורה - שהפסח טעון עקירה, דאל"כ למה ישרף מיד כדין קרבן שפסולו בגופו, הרי כל פסולו הוא רק פסול בבעלים ובעי עיבור צורה, אלא ודאי דבעי עקירה וכיון שלא נעקר הרי הוא פסח שנשחט בזמנו שלא למנויו שהוא פסול - ונשרף מיד. ותירץ רב הונא, דאה"נ דלא בעי עקירה - ותמיד הוא נעקר לבד לשם שלמים, אלא שכאן מיירי שנפטרו הבעלים אחר חצות, שכיון שהיה ראוי לפסח אחר חצות ונדחה, שוב אינו חוזר ונראה. אלא שטעם זה לא מתאים לרב הסובר שאין בעלי חיים נדחים. ותירץ רב יוסף בריה דרב סלא חסידא, דברייתא זו כיוסף בן חונאי הסובר שהנשחטים לשם פסח ולשם חטאת פסולים, כלומר דאה"נ דלא בעי עקירה, ושאני הכא ששחט את השלמים האלו (דהיינו שממילא עבר ממה שהיה פסח להיות שלמים) לשם פסח, וזה חשוב למ"ד הזה פסול בגופו ולא בעי עיבור צורה אלא נשרף מיד.

[8] רב אשי תירץ, שלעולם הברייתא הראשונה שאמרה שישרף מיד סוברת דבעי עקירה וכיון שכאן לא נעקר הפסח הרי הוא פסח פסול כי נשחט שלא למנויו, ורב הסובר שלא בעי עקירה ס"ל כר' ישמעאל בנו של ריב"ק שאמר דהיכא שמשכו הבעלים את ידיהם או שמתו או נטמאו, בעי עיבור צורה. והטעם דמעצמו משתנה הפסח לשם שלמים ולא צריך עקירה, והוי שלמים ששחטן אחר עשה דהשלמה שאינו פסול בגופו שצריך עיבור צורה. אלא שדחתה הגמ' את דברי רב אשי והוכיחה שסובר התנא הזה שאפי' גבי פיגול בעי עיבור צורה.