[1] חששו ב"ה שאם נתיר לערל גוי שנתגייר לטבול ולאכול מיד לערב, יבוא לטעות שנה הבאה אם יטמא למת שג"כ מועיל לו טבילה ולאכול לערב, כי יאמר שכמו ששנה שעברה שנטמאתי למתים ומיד כשנתגיירתי ומלתי - טבלתי ואכלתי פסחי לערב כן השנה, ולא ידע ששנה שעברה היה גוי ולא קיבל טומאה, משא"כ עכשיו שהוא ישראל.

[2] בית הפרס הוא שדה שנחרש בה קבר, שהדין הוא שעד מאה אמה ממקום שהיה הקבר בתחילה גזרו עליו חכמים טומאה. אכן מה"ת אין לחשוש לטומאה, דמסתמא לא הגיעה המחרשה עד המת, דרוב מתים קבורים בעומק, או שאם הגיע המחרישה בודאי שפוררה העצמות היטב עד שאין עצם כשעורה.

[3] ביארו התוס' (בד"ה מאי), שהבדיקה המוזכרת בסוגיין, [שהיא: (אליבא דשמואל) לנפח בפיו על הקרקע בכל מקום שהולך - שזה יועיל שאם היתה שם איזה עצם קטנה שלא נראית תדחה ע"י הניפוח. או (אליבא דאביי) שיבדוק אם נידש הבית הפרס - דהיינו שהלכו בו כבר קודם אדם או בהמה, שאז נטהר גם מדרבנן, דודאי סילקו דריסת הרגלים את העצמות אם היו שם] - היא בדיקה שקודם שילך כדי להתיר לו ללכת. אכן במשנה שם מוזכרת בדיקה אחרת למי שכבר הלך בבית הפרס, שיביא את העבר שדרך עליו ויסנן אותו במסננת, ואם לא מצא עצם כשעורה הוא טהור.