[1] פי', דכיון שהיתה הבהמה פסולה להקרבה לְמה שהוקדשה, אפי' שאח"כ התבטל פסול זה, בכל אופן כיון שנדחו לא יקרבו. דהנה כאן במשנתנו גבי המפריש נקבה או זכר בן שתי שנים לפסחו, הדין הוא שאפי' שעבר הפסח ששוב אינו צריך להקרב לשם פסח אלא לשם שלמים - ולשם שלמים הוא כן כשר, מ"מ כיון שנדחה בתחילת הקדשו שוב אינו ראוי, ומזה למדנו שגם בע"ח נדחים, כלומר, אף שעדיין הם חיים והשתנה סוג הקרבן ולכאורה יכולים להקרב בעצמם, בכל אופן הם נדחים. [וכתב רש"י, דבאמת דין זה ניתן לדייק כבר מהמשנה הקודמת (דף צו:) גבי פסח שנמצא קודם שחיטת השני שנדחה בשחיטת השני, ואף שהוא ראוי בעצמו לשלמים אינו קרב בעצמו אלא דמיו, ומשום שבע"ח נדחים. אלא שרצתה הגמ' לדייק ממשנתנו לכל הג' דינים יחד].

[2] פי', דשייך דיחוי אף בדבר שלא היה ראוי לעולם לְמה שהקדישו, כגון כאן גבי מפריש נקבה או זכר בן שתי שנים שמעולם אינם ראוים לפסח, בכל אופן נדחו ולא ראוים להקרבה לשלמים בעצמם, ולא אמרינן שכיון שמעולם לא היו ראוים למה שהקדישום לא חלה עליהם קדושה ולא ידחו. ולאפוקי שלא נאמר דלא שייך דיחוי אלא בדבר שנראה ונדחה, כלומר רק היכא שהיה ראוי למה שהקדישו ושוב נדחה מאיזה סבה.

[3] דכאן גבי נקבה או זכר בן שתי שנים לא חלה עליהם קדושת הגוף כלל - דהרי אינם קדושים להקריב אותם בעצמם לפסח, אלא רק קדושים כדי להמכר ולהביא בדמיהם שלמים, וס"ד שלא שייך בזה דיחוי מלהקרב בעצמם לשלמים, קמ"ל שגם בזה יש דיחוי ואי אפשר להקריבם בעצמם אלא דמיהם. והקשו התוס' (בד"ה ושמע), דהא כל דיחוי מעיקרא הוא דחוי בדמים - דכיון שאינו קדוש למה שהקדישו הרי שקדושתו רק לדמים, וכבר אמר דדחוי מעיקרא הוי דיחוי - וא"כ כבר שמעינן מיניה שיש דיחוי בדמים. ותירצו, דבכל אופן משכח"ל דיחוי מעיקרא גם כשהיה קדוש בקדושת הגוף, וכגון ששחט וקיבל את הדם בכלי שיש בו מים, שמיד נדחה הדם מעיקרו דבטל במים, ואפי' שלסוף קיבל כל כך הרבה עד שבטלו המים ויש בו מראית הדם, הוי דיחוי.

[4] לכאורה אי אפשר להעמיד מקרה זה בקודם חצות, דהא כיון שהבן הוא אונן - והוא עתה היחידי הממונה על הפסח (וכדמשמע מלשון הברייתא "אם בנו ממונה עליו"), אסור עליו לשחוט את הפסח, וכדאיתא לעיל (דף צא.) שאין שוחטן את הפסח על האונן כשהוא ממונה יחיד, ואיך יאמר "יביא לשם פסח" - כן פירש"י בלישנא קמא. ובלישנא אחרינא פירש"י, דכיון שחל עליו אנינות ברישא קודם חצות, שוב לא חלה עליו חובת פסח. ולהעמיד מקרה זה אחר חצות, יהיה קשה מהסיפא כדלהלן.

[5] לכאורה אי אפשר להעמיד מקרה זה לאחר חצות, דהרי כיון שאחר חצות נקבע לשם פסח ושוב נעשה אונן ולא הקריבו, הרי שנדחה בידים מלהיות פסח, והדין הוא שצריך לרעות ורק בדמיו יביא שלמים.

[6] רבה מעמיד בכה"ג שנעשה אונן קודם חצות, ומה שקשה שאונן קודם חצות לא מביא את הפסח, אה"נ דאין מביאו בפסח ראשון אלא יביאנו בפסח שני. ובזה מובנת גם הסיפא דהברייתא שאמרה שאם אין בנו ממונה עליו שלא יכול להביאו לפסח שני, כיון שלא היה מן המנוים עליו לפיכך יביאנו לשלמים.

[7] אביי מעמיד את הברייתא "לצדדים", כלומר, דהרישא מיירי דוקא בנעשה אונן אחר חצות - שאז כיון שהבן מנוי על הפסח יוצא בו ידי פסח ראשון. והסיפא מיירי דוקא בנעשה אונן קודם חצות, שאם אינו מנוי עליו מביאו שלמים. ולא הוצרכה הברייתא לפרש מה הדין אם היה מנוי היכא שהיה אונן קודם חצות - דפשיטא שבכה"ג קרב לפסח שני. וכן לא השמיעה הברייתא מה הדין בלא היה מנוי והיה אונן אחר חצות, דזה כבר שמעינן מהמשנה שכיון שהיה ראוי הפסח להקרב לאב אחר חצות, הרי שמיד שמת נדחה הפסח וצריך לרעות ויביא בדמיו שלמים.

[8] ובכה"ג אם היה בנו ממונה עליו יביא אותו לשם פסח כיון שלא חלה האנינות רק אחר חצות שאז מת האב. ואם לא היה הבן ממונה עליו, מביאו בעצמו לשלמים, ולא אמרינן שהוא נדחה מחמת שהיה ראוי בזמן חצות, דכיון שהיה האב גוסס לא היה ראוי להשחט עליו לפסח, והרי שלא היה ראוי לפסח אחר חצות ולכן קרב שלמים.

[9] רב אשי מבאר דאה"נ דאליבא דרבנן שבע"ח נדחים היה צריך להיות הדין שלא יקרב בעצמו שלמים אלא ירעה וכו', אולם הברייתא הזו סוברת כר"ש שאין בע"ח נדחים, ולכן אין קביעות חצות יכולה לדחות אותו, וקרב בעצמו לשלמים.

[10] פי', דכיון שלא היה מופרש בשעת חצות, הרי שלא נדחה - במה שלא קרב לשם פסח אף שהיה ראוי לפסח, ולכן קרב בעצמו לשלמים. וסוברת ברייתא זו, שלא כל זמן שחיטה קובעת ודוחה, אלא רק שעת חצות עצמה.

[11] ואז ימכרו כולם, ויביא שלשה קרבנות כפי היפה ביותר שהיה, כגון שהיו שלשה טלאים אחד שוה סלע ואחד ג' רבעי סלע ואחד חצי סלע, מוכרם ומקבל שני סלעים ורבע, וקונה ג' טלאים בג' סלעים (ואת ההפרש משלים מביתו) ואומר זה לחטאת וזה לאשם וזה לפסח ואם עבר הפסח מביאו שלמים.

[12] והגם שממעט מזמן אכילת הבכור, ר"ש לטעמיה דלא חייש לזה.

[13] כיון שאמרו לו "צא ושחוט עלינו" הרי שנמנו על שלו, ולכך אם שלו נמצא ראשון כולם מנוים עליו, ואם שלהם נמצא ראשון שנסתלקו משלו ונמנו על שלהם, הדין שכל אחד אוכל משלו. ואם אינו ידוע, כיון שיתכן ששלהם נשחט ראשון ונסתלקו משלו ומנוים על שלהם, וכן יתכן ששלו נשחט ראשון והם מנוים על הא', לכך הדין הוא שאינם אוכלים לא מזה ולא מזה, ופטורים מפסח שני כיון שאכילה לא מעכבת. אבל הוא אוכל משלו כיון שלא נסתלק. וכן במקרה הבא שכולם ודאי מנוים על שלהם ויתכן שהוא נסתלק. ובמקרה הג' יתכן ששניהם הסתלקו.