[1] הקשה ר' אליעזר הזקן, מדאיתא בתוספתא "דכל המשמש כפוי בכלי חרס (-כמכסה של סיר) - טהור", והאחורים הרי הם משתמשים כפויים.

[2] והגם דלא קתני הכי להדיא (לגירסת רש"י, דגריס: מיטמאין), ס"ל לרש"י שהוא כ"ש מדין מיטמאים, דאם מקבלים טומאה כ"ש שמטמאים. ורק גבי אויר שיש חידוש שמקבלים טומאה וגם שמטמאים בשונה משאר כלים, הוצרכה הברייתא לומר "מיטמאין ומטמאין", משא"כ באחוריהם שאינו חידוש במה שמטמא מאחוריו, דכן הוא גם בשאר כלים, ולהכי לא תני ליה להדיא.

אכן ר"י גורס להדיא: "מטמאין מאחוריהן" - דהיינו שאם קיבלו טומאה מתוכן יטמאו גם דרך אחוריהם, אולם אינם מקבלים טומאה מאחוריהם לא דרך אויר ולא דרך נגיעה.

[3] כן ביארו התוס' (לפירוש המהרש"א), שלקושית הגמ' אלא מעתה - דשוינהו ככלי חרס - לא ליטמאו מגבן, היתה יכולה הגמ' לשאול, דאלא מעתה ליטמאו ויטמאו מאוירם כמו כלי חרס. שמע מינה דסברה הגמ' שאינם מטמאים מאוירם (וכן משמע מתוד"ה עבדי). ורק במסקנא בתירוצו של רב אשי שפירש שמטמאים מגבם מפני שנראה תוכן כברן, אז אמרינן שהם מיטמאין ומטמאין בין באוירם ובין בגבם. וע' פירושים אחרים לתוס' בשפת אמת ובחזו"א (כלים ג:ט).

[4] והגם שאמרו שכלי זכוכית דומים לכלי מתכות, עד שדינם שמקבלים טומאה מגביהם ככלי מתכות. מ"מ לענין פשוטיהן, עשו היכר לחלק בינם לבין כלי מתכות - שלא יטמאו פשוטי כלי זכוכית, כדי להודיע לנו שכל טומאת כלי זכוכית היא דרבנן ואין שורפין על טומאתם תרומה. וביארו התוס' (בד"ה עבדי), דלא מספיק לזה ההיכר במה שאין כלי זכוכית חוזרים לטומאה ישנה, כיון שכל דין טומאה ישנה הוא רק מדרבנן, ואין היכר מדאורייתא.

[5] ואין זו טומאה דאורייתא אלא מדרבנן, ומגזירת שמעון בן שטח שלא תאבד תורת מי חטאת (כדלקמן בעמוד ב').

[6] שמות תנאים אלו לא נזכרו להדיא בסוגיא. ורש"י כתב שאינו יודע היכן מחלוקתם. אכן התוס' (בד"ה הניחא) פירשו, שהוא מחלוקת ת"ק ורשב"ג (פי"א דכלים מ"א), דאיתא התם: כלי מתכות, פשוטיהן ומקבליהן טמאין. נשברו - טהרו. חזר ועשה מהן כלים - חזרו לטמאתן הישנה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא לכל טומאה, אלא לטומאת הנפש, ע"כ. והיינו שת"ק מיירי בכל טומאות שחוזר לטומאה ישנה, ורשב"ג ס"ל שרק בטומאת מת.

[7] פי', שהניח בין בחצר ובין תחת הצינור בשעת קישור עבים וירדו גשמים לתוכם, בין אם ירדו הגשמים מיד ובין אם ירדו לאחר זמן, כל שלא נתפזרו העבים בינתים משעה שהניחם עד שירדו לתוכם - הם שאובים, ואפי' אם הוא שכח בינתים שהניחם שם.

[8] והעמידה הגמ' את המחלוקת שלהם כשהניחם תחת הצינור בשעת קישור עבים ושכחם ובינתים נתפזרו העבים. (אכן אם לא נתפזרו עדיין העבים אף ששכח פסלוהו וכנ"ל). ואם הניחם בשעת פיזור העבים ואח"כ שכחם לדברי הכל לא פסלוהו.

[9] אפי' הניחם בשעת קישור, כיון שנתפזרו ושכח לדברי הכל בטלה מחשבתו הראשונה. אולם אם הניחם בשעת קישור ולא נתפזרו אפי' אם שכחם פסלוהו וכנ"ל.