[1] הוכיחו תוס' (ד"ה רבא), דגרסינן הכא רבה, דמזה שתירץ כאן רק את מחלוקתם לענין הדלקה, משמע שלענין טומאה ס"ל כתירוץ רב אדא בר אהבה, ואילו לקמן (בעמוד ב') רבא אית ליה שינויא דרב המנונא, ולכן נראה דגרסינן הכא רבה.

[2] ודלא כרב אדא בר אהבה דלעיל, שהעמיד שמיירי דוקא בערב שבת שהוא יו"ט.

[3] תוס' (בד"ה ולא), הביאו שבתוספתא גרסינן דאין מדליקין בסמרטוט כלל אפי' מחורך.

[4] והגם שאח"כ הרגילות להפך בהם, ואליבא דר' יהודה יש לכאורה לאסור, דכיון שהתחילו להדליק נעשו שברי כלים ביו"ט. מ"מ אם מרבה עליהם עצים מוכנין - השברי כלים בטלים, ויכול להפך בהכל.

[5] ביארו התוס' (בד"ה אכלן), דבזה מודה ר' יהודה ולא דומה לגרעין של תמר, דהמעים של אווז שנשחט מעיו"ט אינם צורך האווז לשומרו שלא יתקלקל, וכיון דמעוד יום דעתיה למיתביה לשונרא אם יסריחו, חשובה הכנה מעולה, אבל כאן הגרעינין צריכים לשמור על האוכל - התמר שלא יתקלקל, וחשובים כאוכל עצמו עד שיאכל התמרים, ולכך רק כשאוכל את התמר ומשאיר הגרעין נעשים פסולת - והוי נולד.

[6] מבואר בגמ' דדוקא בפרסייתא - שהם תמרים שמתבשלות היטב ולא נשאר עליהם אוכל, בזה יש איסור אליבא דר' יהודה. אולם בארמיאתא שאינם מתבשלות יפה ונשאר מהאוכל על הגרעין - מותר לכו"ע, דעדיין ראוים לאדם.

[7] ומיירי במטלניות פחותות מג' אצבעות שהתקינם לפקק בהם את המרחץ או לנער בהם את הקדרה, דר"א ס"ל שמקבלות טומאה, ור"ע ס"ל שאינם מקבלות טומאה, וכדלהלן בטבלא הבאה.

[8] כן פירש"י (בעמוד ב' בד"ה של בגד), שלענין הדלקה הטעם כדלעיל, דבעינן לר"א פתילה מחורכת.

[9] ומפרש ר' אליעזר למה הוא קורא לזה אינו מן המוכן, הגם שס"ל שהוא טמא, והוא משום שכלפי הניחן בקופסא חשוב אינו מוכן.

[10] ומפרש ר' יהושע למה הוא קורא לזה מן המוכן, הגם שס"ל שהוא טהור, והוא משום שכלפי הניחן באשפה חשוב מוכן.

[11] וביארו התוס' (בד"ה גזירה), דגזירה זו דוקא בעיר שיש בה עליות של שיש ועליות רגילות שיש בהם חול ועושה בהם חריץ, אולם בעיר כמחוזא שכולה מרוצפת, אין לגזור מחוזא אטו שאר מקומות.