[1] לא שייך בזה כיבוי דאורייתא, כיון שאין נעשה בכיבוי זה גחלים, והוא רק איסור שבות, ולא גזרו שבות במקום נזק דרבים.

[2] היות שיש בה איסור דאורייתא בכיבויה. דסבר ר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, דאף שאינו עושה את הכיבוי הזה בשביל לעשות גחלים, ג"כ אסור מדאורייתא. ובסברא זו פוסק שמואל כר' יהודה, דאף שבדבר שאין מתכוון פסק שמואל כר' שמעון - שמותר (אם אינו פסיק רישיה), מ"מ במלאכה שאצל"ג ס"ל כר' יהודה שחייב.

[3] ונחלקו רש"י ותוס' מה דין האמבטי, רש"י מפרש שהאמבטי היא כלי ראשון, ולפ"ז מובן היטב ההבדל בינה לבין כוס. ורב יוסף שאמר שספל הרי הוא כאמבטי, הגם שודאי הספל הוא כלי שני, מ"מ כיון שהוא צריך את המים לרחיצה ודרך המים המיועדים לרחיצה שיהיו חמים הרבה, לכן אסור אפי' בכלי שני. ותוס' (בד"ה אבל) מפרשים, שגם אמבטי דהכא מיירי שהיא כלי שני, ולכן היא דומה לספל, והטעם שגזרו כאן גם בכלי שני, הוא משום דצריך את המים לרחיצה וכנ"ל.

[4] כתבו התוס' (בד"ה נותן), שבאופן זה מותר אפי' בכלי ראשון דאינו מבשל כלל. [וצונן לתוך חמין, לב"ש אסור אפי' בכלי שני, דס"ל שגזרו כלי שני אטו ראשון. וב"ה מתירין בכלי שני דלא גזרו].

[5] פירש"י דטעם ההיתר הוא, משום ד"תתאה גבר". והקשו תוס' (בד"ה נותן), דלמ"ד "עילאה גבר" מה איכא למימר. ועוד דגם למ"ד "תתאה גבר", הלא מבשל כדי קליפה (דהיינו שיעור מועט שכן מתבשל). ופיר"ת דהדרך הוא שהמועט ניתן לתוך המרובה, ואם נותן צונן לתוך חמין הרי שהחמין הם המרובים ויתבשלו הצוננים, ואם נותן חמין לתוך צונן הרי שהצונן הוא המרובה ותתבטל חמימותן מיד ולא יבשל.

[6] כן הוכיחו התוס' (בד"ה מי), דבכוס סובר ר' שמעון בן מנסיא כב"ה.

[7] והקשתה הגמ', דלפ"ז דאין אפשרות לרחוץ בשבת, דהרי תמיד לפני הרחיצה צריך לערב את המים במעט צונן, ואם אסור באמבטי בכל ענין בין צונן לתוך חמין ובין חמין לתוך צונן, וסבר רב יוסף דספל הרי הוא כאמבטי, ופסק רב נחמן כר"ש בן מנסיא שבאמבטי בכל ענין אסור, הרי שאין לך רחיצה בשבת, ואילו בברייתא לעיל (דף לט:) איתא, שבחמין שהוחמו מע"ש יכול לרחוץ בהם בשבת פניו וידיו ורגליו.

[8] כן משמע ממהלך הסוגיא שזו המסקנא (וכן מפרשים רבינו חננאל והרי"ף). אכן התוס' (בד"ה מי) והרמב"ן פירשו, דדוקא לסלקא דעתין דרב יוסף - כדי שלא יקשה עליו שלא מצינו רחיצה בשבת, אמרינן דר"ש בן מנסיא פליג ארישא ולא על הסיפא, אולם לאחר שהחזיר אותו אביי מדבריו, ודאי דברי ר' שמעון בן מנסיא הם על הסיפא ואוסר באמבטי בכל ענין, ורק יכול לרחוץ בספל.

[9] ואין סברתו כב"ש דוקא, אלא שהוא סובר שלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה.

[10] העיד רב הונא בריה דרב יהושע, שרבא לא היה מקפיד אפי' לתת צונן לתוך חמין, בין בכוס לשתיה ובין בספל לרחיצה. ולמד כן מדתני ר' חייא דמערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן ובין צונן לתוך חמין, ושמע מינה שכל שהוא כלי שני - יכול לתת בו אפי' צונן לתוך חמין.

[11] כתבו התוס' (בד"ה לכל), דדוקא תבלין ס"ל לר' יהודה שאפשר לתת לכלי ראשון שהעבירו מן האש, אולם שאר דברים ודאי אסור, דגם הוא מודה דכלי ראשון מבשל.

[12] כתבו התוס', דלכל השיטות דלהלן בכללים איך לפסוק בל"ק ואיכא דאמרי, כאן ודאי פוסקים כמו לישנא בתרא, שלשיטתה אין דברי רב נחמן מנוגדים לברייתא דתני ר' חייא, וסוברת דלכו"ע מותר לתת מלח אפי' לכלי ראשון שהועבר על האש, והביאו שכן פסק רבינו שמואל להלכה. אמנם סיימו, דהמחמיר שלא לתת מלח אפי' בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו, תבא עליו ברכה.

[13] ופירש"י ב' טעמים, או משום דסבר דאין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל, והשמן הוא מוקצה. או משום שמבטל כלי מהיכנו, דכשיפול לתוך הכלי שמן מוקצה - יהיה אסור לטלטלו. אכן בגמ' ביאר רבה אליבא דרב חסדא, דהטעם הוא משום דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, ולכך ס"ד לאסור אפי' לטלטל כלי לצורך לכופו על ביצה (הגם שלא מתבטל הכלי מהיכנו בזאת), אלא שבהצלה מצויה התירו איסור זה. ולפ"ז דין משנתנו שאסרה לתת את הכלי תחת השמן, הוא משום דלא הוי הצלה מצויה (ולא התירו לטלטל לצורך דבר שלא ניטל. - רש"י), דאינו מצוי שיהיה נר בלא כלי תחתיו לקבל השמן (כן פירשו בתוד"ה שאינה. אולם משום ניצוצות אין רגילות לתת כלי מחמתם, ומחמת כן יותר שמצויות להזיק - ומותר). והתוס' (בד"ה הצלה) חולקים על רש"י, וס"ל דבהצלה שאינה מצויה, אסור לטלטל כלי אפי' לדבר הניטל, ומשום טירחא.