[1] מחתה זו שיש בה אפר, הרי היא בסיס לאפר שהוא מוקצה (באופן שאינו צריך לו לשימוש) ובסיס ללבונה שאינם מוקצה. ובסתם בית שהקרטין של הלבונה חשובים, הוי בסיס לדבר האסור והמותר, שהדין הוא שכיון שהדבר מותר חשוב הוא - מותר לטלטל. וכמו שמצינו לגבי כלכלה מלאה פירות ויש שם אבן, שמותר לטלטלה.

[2] דכיון שאין הקרטין חשובים שם, א"כ לא מיקרי בסיס לדבר האסור והמותר ואסור לטלטלו. אלא שסבר אביי להתיר מדין גרף של רעי, והשיב לו רבא ב' תשובות, חדא דאינו מאיס, ועוד דגרף של רעי אינו מכוסה וכאן המחתה מכוסה.

[3] דכיון שחשוב לו האפר וצריך לו, אפי' אם היה שם שברי עצים שהם מוקצה, הוי בסיס לדבר האסור והמותר שמותר לטלטלו.

[4] ואומר ר"ת (בתוד"ה בגדי), דהיינו דוקא לענין טומאת מדרס שתלוי ביחוד, אבל שאר טומאות אין חילוק ומקבלים טומאה.

[5] פירש"י שחשובות להן שברי פתילה, שאין בגדים של פשתן מצוין להם, וכיו שחשובים להם - לא בטלים ונעשה הנר בסיס להם. ור"ת (בתוד"ה בגלילא) חולק על רש"י, וס"ל שודאי שהיה מצוי להם פתילות כדמוכח בב"ק, אלא משום שהיה להם רוב שמן - לא היה השמן חשוב להם, ולא היה מועיל לעשות את הנר בסיס לדבר האסור והמותר.

[6] כן הוכיחו התוס' דודאי דלא אסרי מדאורייתא גם ברפיון - דלא יתכן שיחלקו מהקצה על הקצה, דזה יתיר לכתחילה וזה יחייב חטאת. ולכן פירשו שרב ושמואל מיירי במהדק, ומזה דייקינן שברפוי אסור לכתחילה.

[7] לרש"י החיוב משום מכה בפטיש, דמשום בונה לא שייך, ד"אין בנין וסתירה בכלים" (ע' ביצה כא.). ומתוס' לקמן (דף עד: ד"ה חביתא) מבואר שבבונה כלי גמור - יש בנין גם בכלים.

[8] ומשום שגרם כיבוי אסור, ומיירי בשבת שלא יכול ליתנם. אכן כתבו התוס' (בד"ה לימא), דגם ר' יוסי לא ס"ל דגרם כיבוי אסור - אלא בדליקה, דשם מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה להתעסק בדליקה ולתת שם כדים מלאים מים, יבוא לכבות להדיא בידים.

[9] ביארה הגמ', דבאופן זה גם רבנן מודים שאסור אפי' מע"ש, והטעם מפני שהוא מקרב את כיבויו, דמיד שיפול הניצוץ למים הוא יכבה - וזה חשוב מכבה ממש (ופירשו התוס' בד"ה מפני, שאין הכוונה מכבה ממש - אלא כלומר שיכול לבוא לידי כיבוי). והגם דעתה מיירי בע"ש ולא בשבת, וא"כ כלפי שבת הוא רק גרמא דעתה נותן מים ואם יפול ניצוץ יכבה. תירץ רש"י, דגזרו מבעוד יום אטו חשכה. וביארו התוס', שמשחשכה יתכן שיעשה כיבוי גמור בידים באופן שאם יגביה את הכלי בשעת נפילת הניצוץ, ולכן גזרו בזה מבעו"י. ומה שלא מצאנו גזירה זו בשאר הגרמות, כגון שמותר לפרוס מצודות ולשרות דיו וסמנים מבעו"י הגם שהולך ונעשה מעצמו בשבת. תירצו התוס', דכאן כיון שאין האיסור חמור כל כך לאנשים דאין דומה להם אב מלאכה, יש לחוש שיעשו כן להדיא, ופעמים שיתנו את המים בשעה שכבר נפל הניצוץ והוי מכבה בידים.

[10] לחנניא כמאכל בן דרוסאי, ולרבנן עד שיהיה מבושל כל צרכו.

[11] ופירש ר"ת דיש חילוק בין שהייה להטמנה, דודאי להשהות מותר כשהוא כמאכל בן דרוסאי, דכיון שהוא מגולה ושליט ביה אוירא אין חיתוי מעט מועיל לו - ולא יבוא לחתות, משא"כ בהטמנה שבחיתוי מועט יועיל לו, ויש לחוש שמא יבוא לחתות.