[1] יסוד חילוק רב ספרא הוא, שהקובע כמה חטאות הוא מביא, היא הידיעה - שנודע לו שחטא, דהרי מבואר לקמן (דף עב.) דחטאת בעי ידיעה, ר"ל שרק אחר שיש לו ידיעה שחטא רק אז חל עליו חיוב חטאת, ולכך יש לנו להתבונן מה גרם לו לידע מחטאתו. והנה ברישא שמיירי בשגגת שבת וזדון מלאכות, דהיינו שיודע שמלאכות אלו אסורות בשבת רק אינו יודע שהיום שבת, הרי אם יאמרו לו שמלאכה זו אסורה - אין זה גורם לו לחזור בו, אלא עד שיאמרו לו שהיום שבת, והרי שהידיעה שמחייבת אותו חטאת היא ידיעת השבת, ולכן חייב רק אחת.

[2] כיון שמיירי בזדון שבת ושגגת מלאכות, הרי שאם יאמרו לו שהיום שבת - לא היה פורש, דהרי יודע שהיום שבת, ומה שגורם לו ידיעה שחטא, הוא כשאומרים לו שמלאכה זו היא מלאכה אסורה, וכיון שכן, הידיעה שמחייבת אותו חטאת היא ידיעת המלאכות, ולכך צריך להביא חטאות כפי מספר המלאכות שעשה.

[3] הקשה רב נחמן על תירוץ רב ספרא הנ"ל, דמדוע אתה קורא לידיעה רק מה שאומרים לו, הלא הידיעה מורכבת מב' דברים ממה שאמרו לו עכשיו וממה שידע קודם - ורק ע"י צירוף שניהם נודע לו שחטא, וכיון שכן, גם בשגגת שבת וזדון מלאכות, שהודיעו לו שהיום שבת מצטרפת לזה הידיעה שהיתה לו שמלאכות אלו אסורות - ורק אז נודע לו שחטא, וא"כ למה נחייב אותו רק אחת - ויש לחייב אותו מחמת שנודע לו עתה גם על המלאכות שעשה אותם באיסור. וכן להיפך בזדון שבת ושגגת מלאכות. ולכן מפרש רב נחמן, שהכל תלוי במה שגג - דמחמת השגגה הוא חייב בקרבן, וברישא שגג בשבת והזיד במלאכות - ולכן חייב אחת, ובסיפא שגג במלאכות והזיד בשבת - וחייב על כל אחת ואחת. [וע' בכל סוגיא זו בתוס' רי"ד פירוש אחר].

[4] פי', היה לו לכתוב "אחת" בלא מ' וכן בלא תיבת "מהנה" כלל, או לכתוב תיבת "הנה" בלא מ' וכן בלא תיבה "מאחת" בכלל, ולכך יש לדרוש מכולהו (שש דרשות).

[5] דהיינו שמחלל שבת אחת וחייב עליה חטאות הרבה, דאזלינן בתר המלאכות שעשה, וזה באופן של זדון שבת ושגגת מלאכות, (שיודע שהיום שבת ולא יודע שמלאכות אלו אסורות בשבת).

[6] דהיינו שעושה מלאכות הרבה ואינו חייב אלא חטאת אחת, דאזלינן בתר השבת שחילל, וזה באופן של שגגת שבת וזדון מלאכות (שלא ידע שהיום שבת אבל יודע שמלאכות אלו אסורות בשבת).

[7] הקשה רש"י (בד"ה מהו), דלכאורה מה הנידון בשאלה זו, הא שנינו במשנתנו דהשוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת, והרי זה אינו יודע לא שהיום שבת ולא שמלאכות אלו אסורות - וזהו השוכח עיקר שבת שחייב רק אחת. ומתרץ רש"י, שמיירי ששכח שהיום שבת ושכח מקצת מלאכות, אולם חלק מהמלאכות עדיין זכורות אצלו, וכיון שכן אינו דומה לשוכח עיקר שבת, ולכך יש להסתפק מה היתה כאן השגגה, מחמת השבת או מחמת המלאכות. אכן תוס' (בד"ה העלם) לא ס"ל תירוץ זה, משום שבהמשך הסוגיא הגמ' דנה במה היתה ידועה לו השבת, ש"מ שמיירי שנעלמו ממנו כל המלאכות. ולכן תירצו התוס', דהשוכח עיקר שבת - היינו כמו תינוק שנשבה לבין הנוכרים, שאפי' אם מזכיר לו מעט - עד שלא ילמדנו לגמרי, לא יזכר. אכן כאן מיירי שבהזכרה מועטת מיד נזכר, לכן אינו דומה לשוכח עיקר שבת, ושפיר יש להסתפק בזה במה שגג.

[8] וביארו התוס' (בד"ה אמר), דסברת רב נחמן ששגגת שבת היא העיקר, כיון שעיקר המצוה כאן היא משום שבת. והקשה על זה רב אשי, דאיך יתכן כן, הרי אם היה לו רק העלם מלאכות - היה חייב על כל אחת ואחת, ועתה שנוסף לו עוד העלם שבת ג"כ נפטור אותו מהעלם המלאכות - בתמיה, והרי העלם מלאכות עדיין הוא בידו ומחייבו על כל אחת ואחת, (כן פירש הריטב"א).

[9] רב אשי מתרץ, דכיון שיש לנו ספק איזה העלם מבין ב' העלמות הוא זה שגרם לו לחטוא, לכך נפשוט ספק זה לפי מה שהודיעו לו ומחמת זה פרש. והקשו התוס' (בד"ה חזינן), דהא יתכן שאם היו אומרים לו להיפך גם היה פורש, וא"כ מה הוכחה יש כאן. ולכן מפרש ר"י דמיירי ששואלים אותו ואומר מחמת מה היה פורש. עוד כתבו התוס', דעדיין באופן ששניהם שכוחות בשוה - על זה לא פשט רב אשי כלום, ובאמת רב אשי לא בא לפשוט אלא מקצת האיבעיא.

[10] רש"י פירש את קושית רבינא, דאין הבדיקה של רב אשי נכונה, דגם כשאמרו לו ששבת היום, מה שפירש זה לא רק מחמת השבת אלא מחמת שהבין שמלאכות אלו אסורות, וכן להיפך. ותוס' לשיטתם פירשו את קושית רבינא, דכיון שמיירי ששניהם שכוחים אצלו, לכן מה שאומר שזה שכוח אצלו יותר מהאחר, אינו מעלה ואינו מוריד.

[11] בין נודע לו רק על הקצירה ובין נודע לו רק על הטחינה, וכ"ש כשנודע לו על שניהם, הדין הוא כדלהלן.

[12] פי', דבו תליא מילתא אם רוצה שהפרשת הקרבן תהיה על זדון השבת ושגגת המלאכות, ואז יצטרך להביא ב' חטאות, או שתהיה הפרשת הקרבן על שגגת שבת וזדון מלאכות, ואז מספיק חטאת אחת.

[13] באופן זה, כין שהפריש על שגגת שבת, הדין שקצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה.