[1] חלקו תוס' על רש"י שבשהות בלבד - שהיה יכול לדעת בינתים תחשב כב' העלמות, ויהיה פטור לרבנן מחטאת, דא"כ היה מפרש להדיא מה הוא שיעור השהות, ועוד שהרי אם כתב אות אחת בציפורי ואחת בטבריא גם היה לו לפטור הגם שיש שהות בינתים. ולכן הם מעמידים דוקא באופן שנודע לו על האות הראשונה לפני שכתב את השניה.

[2] כלומר, דאף שמיירי ב"מתו" מ"מ אין צריך להתאבל עליו, דאינו מאחד משבעה הקרובים (אביו ואמו, אחיו ואחותו, בנו ובתו, אשתו), ובאופן שאינו חכם (דחכם שמת הכל קרוביו וצריך לקרוע), ובאופן שאינו אדם כשר, ולא היה בשעת יציאת נשמה.

[3] רש"י מפרש שבתירוץ זה מיישב גם את הקושיא "מתו על מתו". אכן תוס' (בד"ה הא) כתבו שאינו מתרץ, דכיון שמיירי במתניתין על מתו, אם לא תתרץ דמיירי במת שאין צריך להתאבל עליו - כמו שבאמת תירצה הגמ', א"כ גם לר"ש חייב דהוי מלאכה שצריכה לגופה, דרק אחר הקריעה יכול להשתמש בבגד. ועוד, שכאן מודה ר"ש משום שבשעת הקריעה בא התיקון שמקיים מצוה.